מי לא זוכר את אביבה הספרנית.

אף אחד לא זוכר את קולה של אביבה הספרנית, גם מאיר לא. הדבר היחידי שכולם זוכרים מאביבה זה את לחישתה ששששש כשמישהו הרים טיפה את קולו. בספריה של אביבה היה תמיד שקט ואף אחד לא אעז להרים את הקול. אפילו ללחוש כולם פחדו. תוסיפו על זה שמאיר גם ככה פחד להוציא מילה מהפה אז בכלל.

ולפעמים צריך רק מילה אחת, זה הכל. מילה. גם אם היא ֵּתָאֵּמר בספריה של אביבה.

מאיר היום בן ארבעים וחמש ואנחנו מדברים על גיל עשרים ושלוש. עד אותו רגע היתה לו חברה אחת שגם איתה בקושי דיבר וזה לא הפריע לה כי גם היא לא היתה דברנית גדולה.

היה לו אז את החבר ההוא, שמעון, שתמיד ידע לומר את המילה הנכונה ברגע הנכון, מה שגרם לכל נערה, בחורה ואשה, כל אחת בגיל הנכון, לרצות להתגלגל על לשונו תרתי משמע, ומאיר היה בדיוק ההפך, מעולם לא ידע מה לומר. היתה איזו מסיבה איפה שהוא ושמעון רצה ללכת אליה, אז בחמישי בערב הוא אמר למישהי שתבוא איתו למסיבה ושתביא איתה כמה חברות כי היינו ארבעה וכשכולם נפגשו שמעון הניח את ידו על כתפה של זאת שהזמין ואמר לכל השאר, אתה עם הנמוכה, אתה עם הבלונדה ומאיר, אתה עם זאתי, וזהו.

מהמסיבה שמעון כבר יצא עם אחרת שבגללה בכלל רצה להגיע למסיבה הזאת, השניים האחרים יצאו מהמסיבה עם הנמוכה והבלונדה, ומאיר ליווה את זאתי הביתה.

היוזמה היחידה בסוף אותו ערב היתה של זאתי. כיוונה אותו עד ביתה ובכניסה חיכתה שיקרה משהו והוא ידע שמצפים ממנו למשהו אבל הם רק עמדו עד שזאתי הוציאה נייר מהתיק הקטן שהיה לה, רשמה עליו את מספר הטלפון שלה בבית הוריה, מסרה לו ועלתה במדרגות הביתה.

וככה זה נמשך. הוא צלצל, הם יצאו, חזרו, הלכו, חזרו, היו. אף פעם לא עלה אליה, אף פעם לא עלתה אליו. שמעון כבר שכח מההיא שיצא איתה מהמסיבה ומדי פעם רק שאל "אתה עוד עם זאתי"?

אחרי חודשיים בערך הם יצאו שוב עם שמעון שהיה צריך קהל וכשהשיג את מבוקשו והצמיד את מבוקשו לאיזה קיר וניגן בקצה לשונו על ענבלה, זאתי הסתובבה אל מאיר והצמידה את שפתיה לשלו. הוא לא ידע מה עושים וגם היא לא אז עמדו ככה דקה ארוכה כששניהם מזיזים את ראשם ימינה ושמאלה כי זה מה שראו אחרים עושים בסרטים ואת שמעון ממש לידם.

בסוף הם גם שכבו והיא אפילו הפיקה כמה קולות אבל הוא לא יודע אם היה לה טוב. בסוף אותה שנה היא הלכה ללמוד בטכניון והוא לא זוכר אם היתה שיחת פרידה אבל לא נפגשו יותר.

מכיוון שזאתי היתה הראשונה שלו, חשב שככה זה זוגות, וזו מערכת יחסים, וככה זה יהיה עם כל אחת, כי זה מה שראה גם בבית. שני אנשים זרים החיים יחד. גם זכר שפעם, כשאביו עוד אמר משהו, אף פעם זה לא נגמר טוב.

לפעמים אביו היה אומר לו משהו כללי כזה כמו עצה לחיים, ואימו, בלי לשמוע את הנאמר היתה נוחרת בבוז ואם לא חשבה שהובנה כראוי, היתה מוסיפה "אל תמלא לילד את הראש עם שטויות, הוא עוד יחשוב שאתה מבין משהו מהחיים שלך."

הרבה פעמים חשב מאיר איך הוריו הכירו. מה היה משפט הפתיחה של אבא שכבש את ליבה והוליכה אל מתחת לחופה?

לא פלא אם כך שזה מה שמאיר הסיק על זוגיות, חיים משותפים ואהבה. כשראה בסרט מישהי או מישהו אומר למישהו אחר "אני אוהב אותך," הוא תרגם את זה בראשו ל"אני רוצה לבזבז איתך את החיים שלי" או אולי "אתך אסבול הכי פחות," ולכן העובדה שלא ידע לפנות לנשים או בכלל, לדבר איתן, זה לא הפריע לו כל כך כי בעיניו זו היתה מיומנות המובילה לסבל או לכל הפחות לאי נוחות.

לכן כשישב בספריה של אביבה, אליה חזר אחרי שלוש שנים של צבא ועוד שנתיים אוניברסיטה, כדי להכין עבודה סמינריונית ונכנסה סמדר, היו לו כל הסיבות לא לפתוח את הפה.

קודם כל הוא כבר לקח את הקורס הזה בכימיה מולקולרית והבין כבר את תפקידי הדופמין ,סרוטונין, אנדורפין ואוקסיטוצין וידע שזה לא שהוא נדהם מהיופי שלה, זה לא הוא המוכן לתת את כל מה שיש לו אם תרשה לו להסתכל עליה באופן ישיר ולא רק מזווית העין, זה לא הוא הרוצה לקום, לאסוף אותה בזרועותיו ולשאת אותה אל האופק, אלא החומרים הכימיים המתרוצצים עכשיו אצלו בראש, וזו סיבה אחת למה לא לפתוח את הפה.

דבר שני אביבה הספרנית, שאצלה, הוא זוכר מהתיכון ובמיוחד מהבגרויות כשלמד כאן שעות, אסור להוציא מילה מהפה כי מיד יבוא ששששש אחד ארוך מלווה במבט מצמית.

ודבר אחרון, הוא כבר רואה בראשו את סמדר בעוד חודש או חודשיים ואיך הוא מקבל את כלומיותה של זאתי ועוד שנה או שנתיים מקבלת את פניה של אימו ואת זעמה על כל דבר, אז בשביל מה? לכמה ימים של אושר שיובילו לטעות שתמשך כל החיים?

אבל אולי לא? אולי הוא ישבור את השיטה? ינצח אותה. הרי, כמו שאומר ביאליק, אומרים אהבה יש בעולם. זה שהוא לא מכיר אף אחד שבאמת אוהב זה לא אומר שאין.

על החיים ועל המוות.

–  על החיים ועל המוות. את כל כך יפה שבא לי לבכות. את הדבר היפה ביותר שראיתי בחיי. בחיי. בבקשה תהי גם חכמה.

הרימה את הראש, הסתכלה עליו עם חיוך נעים ורק שאלה

– על החיים ועל המוות? – מה?

–  אמרת על החיים ועל המוות?

–  אמרתי את זה בקול רם? סליחה. לא היה לי אומץ לדבר אז כמו שקופצים למים. על החיים ועל המוות.

–  אני לא כזאת יפה, אתה סתם מגזים.

–  אני לא מבין כל כך בבחורות. אני חושב שאת הכי יפה בעולם. אני חושב שאת גם חמודה.

וזהו. מילה. משפט. לרגע הרגיש שהוא שמעון כשהסתכלה עליו ואמרה לו "כן." "אז ככה עושים את זה" חשב.

"עכשיו" המשיך וחשב "עכשיו אני מקווה שלא אצטרך בחיים את המיומנות הזאת שכרגע רכשתי."

מאיר כבר לא זוכר מה קרה עם העבודה הסמינריונית ההיא.

מאיר זוכר טוב מאד איך הם יצאו משם. כבר אז, בספריה, ראה אותם יוצאים יד ביד כמדלגים מעל שלוליות ועל שלב ההכרות. ראה את המבט שלה מסתכלת עליו כמו מישהי שמצאה את הטבעת שאיבדה לפני שנים וכבר לא חשבה שתמצא אותה לעולם.

בזמנו, בשנה הראשונה בפקולטה, לקח קורס בספרות השוואתית והמרצה העכברית אמרה משהו בנושא האהבה. משפט שהוא זוכר עד היום. אהבה זה בעצם געגועים למשהו לא ברור שאף פעם לא מתברר. כשנולדים, היא אמרה, נשתל בנו חוסר ואליו אנחנו מתגעגעים, וכשמוצאים משהו קרוב, אנחנו מפרשים אותו כאהבה. היא גם הוסיפה שרוב האנשים, רובם גברים, מוצאים את מה שהיה חסר להם, אבל מיד הרגשת החוסר חוזרת אליהם והם ממשיכים לחפש. את זה היא כבר אמרה בכעס כמו מתוך ניסיון. ככה היא אמרה וככה מאיר ראה את הדברים.

עדיין רואה בעיני רוחו את מבטה של אביבה הספרנית, את שפתיה המתכווצות לכדי ששששש שלא יצא כי הרעש שהם עשו נשמע בכל הספרייה מלבד באוזניים. עדיין הוא שומע את כל אבני הדומינו שבנה סביבו נופלות ברעש גדול

וכנראה שאת הרעש הזה בדיוק שמעה גם אביבה הספרנית, שאין ספר אחד בספריה שהיא לא קראה ואם יש מישהו אחד בעולם שיודע מה זאת אהבה ולו תאורטית, זו אביבה, שקראה את כל משפטי האהבה הכתובים בעולם וראתה במילים הכתובות את כל מבטי האהבה שניבטו אי פעם מעיני האוהבים הספרותיים וזה מה שראתה גם עכשיו, בעיני מאיר וסמדר.

שלא כמצופה על ידו ובוודאי שלא על ידי אימו, האהבה נמשכה גם הלאה ושרדה את כל ההכנות לחתונה שכידוע הן כר פורה לוויכוחים שלא לומר ריבים בין בני זוג ובין הכלה לאמא של החתן.

את השנים הראשונות זוכר מאיר עד היום כירח דבש אחד ארוך שנמשך גם לאורך ההריון הראשון והלידה של בנם בכורם, איליי. כשהוא עוצם את העיניים הוא ממש רואה את סמדר מניקה את איליי ואם תשאלו אותו, זו התמונה היפה ביותר שראה אי פעם. בתמונה סמדר יושבת על הכורסא החדשה שהוא קנה לה, איליי בחיקה יונק משדה השמאלי כשידה השמאלית מערסלת אותו ובכל פעם שהוא מפסיק לינוק היא מזיזה קלות את ידה כדי לתמרץ אותו לינוק. בידה הימנית היא אוחזת ספר ובו היא קוראת. היא במאה אחוז עם איליי ובמאה אחוז בספר. והוא מסתכל ושואל את עצמו איך זכה בזה. משפט אחד שאמר בזמן ובמקום, והנה הוא כאן.

ואז הילד השני, ניב, כבר הגיע לתוך משפחה. איליי כמו לקח קורס בלהיות אח גדול וניב נולד למשפחה חסרת פחדים.

כשישבו כולם בבית, בסלון, או בחדר הילדים, וגם כשהלכו ארבעתם סתם כך ברחוב לטיול או בחזרה מגני הילדים או גני השעשועים, התחלק מאיר לשניים. מאיר אחד הלך יד ביד עם סמדר ובידו השנייה דוחף עגלה או מחזיק בידו של אחד הילדים, ומאיר השני הלך אחרי המשפחה והסתכל עליהם. הסתכל על משפחה קטנה ומאושרת.

ההורים של מאיר כמו לא שייכים לכל הסיפור. מאיר לא רצה לקלקל את התמונה הזאת של המשפחה עם תובנות של אבא או אמא. הם היו ברקע אבל בלי קשר.

שמעון עדיין היה בחייהם. עדיין ידע לומר את המילה הנכונה אבל הנשים פחות קנו את מילותיו. מגיע לביקורים ואפילו שואל את מאיר מדי פעם "אתה עוד עם ההיא"? ומאיר אומר לו "קוראים לה סמדר" ושמעון אומר "כן כן, שמענו, אז אתה עוד עם סמדי"? ומאיר כבר לא מתקן ורק אומר "כן, אני עוד עם סמדר" ולפעמים קופץ לו השמעון שבו והוא שואל "ואתה עוד עם זאתי"? או "אתה עוד עם זאתי כלשהי"? וסמדר מסתכלת עליו במבט של "לא יפה לדבר אליו ככה, זה כמו לצחוק על נכות," כי שמעון כבר היה בחצי עולם והיה עם חצי מנשות תל אביב אבל תמיד הוא ירדוף אחרי החצי השני, ובלי שיחשוב שרואים הוא יסתכל בקנאה על הבית שבנה לו מאיר.

ומאיר רואה את כל זה. רואה את אמא מנסה לומר משהו ציני והוא לא עונה לה אלא מתעלם והיא מנסה שוב והוא מתעלם שוב ורק כשאבא מרים קצת את הקול ואומר "נסיה, די" והיא מפסיקה ומאיר יודע שאבא הקריב את עצמו כי ברגע שיצאו היא כבר תראה לו מה זה ואת המחיר הוא ישלם כי בקטע הזה היא למדה מהטובים ביותר, אף פעם היא לא מסתובבת עם ארנק ולא משלמת על נזקים שהיא עושה.

והוא רואה כבר את ילדיו גדלים והוא בן ארבעים וחמש ואיליי כבר בן עשרים, בחור יפה מבפנים ומבחוץ, כמו אמא שלו, סמדר, היושבת פה מולו, בספריה של אביבה והיא כל כך יפה והוא מפליג על כנפי הדמיון שנים קדימה ורק אומר לעצמו, כי בקול אי אפשר, הרי אביבה לא מרשה

"על החיים ועל המוות" ומילה לא יוצאת.