היום יום חמישי. השעה שבע בבוקר. מחר בבוקר, בשישי, הסיפור שאני עובד עליו בשבועיים האחרונים צריך להתפרסם וכרגע, גם מול המחשב וגם באוויר החופשי, אני עסוק בתיקונים אחרונים, ופתאום בחדשות אמרו משהו שזרק אותי חמישים שנה אחורה.

לא סתם סיפור שקרה לפני חמישים שנה, אלא הוא ממשיך עד עצם היום הזה.

אילן ואני. לאילן היתה חברה, נירה, ואני בדיוק הכרתי את המחזקת. היינו הרבה יחד, שני הזוגות. אילן ואני היינו חברים כמה שנים והבנות הסתדרו טוב מאד אחת עם השניה.

אילן היה מאוהב בנירה. כשהכרתי את המחזקת הוא כבר היה עם נירה יותר מחצי שנה. אצלם הוא היה לחוץ על חתונה. הוא אמר לי שהיא מושלמת והוא מפחד שהיא תברח לו. לפני שהכרתי את המחזקת הייתי איתו הרבה ורוב השיחות שלנו היו על נירה. קינאתי בו. עד אז לא אהבתי בצורה כזאת.

גם כשהוא היה איתה הוא דיבר בעיקר על זה. על אהבתו אליה ועל רצונו להתחתן.

אצלי לא היתה הבעיה הזאת. לי לא היה שיקול דעת בנושא. יום אחרי שהכרתי את המחזקת היא לקחה אותי לפאב 'הבקתה' בגני התערוכה כי אחותה מילצרה שם, ושמעתי מהצד שהיא מספרת לה שאנחנו מתחתנים. יום אחרי שהכרנו, כן? שמעתי והתייחסתי לזה כבדיחה. כחודשיים אחרי, תוך כדי נסיעה על המלך על כביש מהיר, במהירות עצומה כשהרוח מחרישה, היא צעקה לי לאוזן שאנחנו מתחתנים. כשעשיתי את הטעות וצרחתי אחורה לכיוונה ש"מה פתאום?" היא הפעילה כוח בלתי סביר על איזור מוצנע ששייך רק לי, אז צעקתי כתגובה "טוב, טוב, אני מסכים". אל תשכחו שכל הארוע קרה במהירות גבוהה על המלך, אז אי אפשר להאשים אותי שהסכמתי וגם אי אפשר להאשים אותי ששכחתי מכל הארוע בדיוק אחרי שהלחץ הפיזי פסק.

יותר מזה. בערב בו הכרנו, שעה או שעתיים אחרי, נסענו לחבר לראות אצלו משחק של מכבי, ובימים אלו הוא סיפר לי שבערב, בהפסקה של המשחק, הוא הלך למטבח להכין קפה והיא נכנסה איתו למטבח אז הוא שאל אותה מי היא כי לא הכיר אותה, והיא אמרה לו שהיא תהיה האמא של הילדים שלי.

יומיים אחרי שמעתי אותה מדברת עם אמא שלי על "אולם או רבנות" וכשניסיתי להתערב בשיחה, שתיהן הסתכלו עלי במבט מאיים ואמרו ביחד "אולי תשתוק?"

אז אצלי כאמור לא היתה בעיה. הרוב הסכימו על הכל ואת כל היתר לא שאלו.

אילן ונירה דיברו רק על זה. אילן ונירה התווכחו רק על זה.

משיחות פנימיות של נירה עם המחזקת, נירה אמרה שהיא מאד אוהבת את אילן ואפילו רוצה להתחתן איתו אבל הלחץ שלו וחוסר הבטחון שלו לגביה מפריע לה.

אילן היה עושה לה מבחני אהבה ונאמנות.

• אם את באמת רוצה, מחר בואי איתי להרשם ברבנות.
• אם את באמת אוהבת אותי, מחר בבוקר טסים לפריז.

את כל ההצעות האלו הוא נתן ברגעים הכי לא נוחים לנירה, שעמדה בכל המבחנים למרות שכדי ללכת לרבנות היא פספסה בחינה חשובה באוניברסיטה וכדי לנסוע איתו לפריז היא לא הגיעה ליום הולדתה של אמא שלה. יום הולדת שהיא עצמה ארגנה.

כמובן שבסופו של דבר היא נכשלה.

אילן תכנן ערב רומנטי על החוף. הכין שתי שמיכות גדולות, קנה במיוחד אוהל לשניים ושק שינה לשניים, אירגן עצים למדורה קטנה, שתי שקיות מרשמלו ואפילו שני בקבוקי יין משובח ומיקום מיוחד שבדק במשך מספר בקרים כדי למצוא את המיקום הכי מיוחד על החוף שבו הזריחה הכי יפה.

הדבר היחידי שאילן לא עשה זה לשתף את נירה בתוכניות שלו.

אני, שבוקר אחד אפילו הצטרפתי אליו בחיפוש אחרי החוף המושלם לארוע, שאלתי אותו למה הוא לא מספר לה והוא הסתכל עלי בחוסר הבנה.

• מה עשינו בזה?

מכיוון שהמחזקת סיפרה לי כל הזמן את הצד של נירה, ניסיתי להסביר לו אבל כלום לא עזר.

נירה מצידה, אהבה אותו מאד והיתה אופטימית שיום אחד זה יעבור לו, אז עד שיעבור לו היא עשתה מאמצים להצליח במבחנים האלה.

מכיוון שגם אני סיפרתי למחזקת על התוכניות של אילן, היא העבירה אותן לנירה, כך שנירה ידעה מראש על כל מבחן שכזה, וגם על הערב הרומנטי שאילן מתכנן על החוף בחצות בדיוק. המילה 'בדיוק' היתה מילה שהוא אהב להשתמש בה. אם הוא קבע איתה משהו לשעה מסוימת והיא הגיעה חמש דקות אחרי, זה סימן לזלזול מבחינתו.

נירה לא הגיעה.

אני הגעתי. זה היה פעם וטלפונים סלולרים לא היו אבל הוא מצא טלפון ציבורי וצלצל אלי בחצות וחצי. העיר אותי כמובן.

• אמרתי לך. היא לא אוהבת אותי. היא לא רוצה אותי. אני ידעתי.

וזה המשיך והמשיך. לא היתה ברירה ונסעתי אליו. עד שהוא חזר לחוף גנבו לו את שקי השינה ואת היין ואת האוהל חירבו, מה שהוסיף לסערת הרגשות.

עשיתי מה שאני עושה עד היום כשאני בסערת רגשות. אמרתי לו לעלות על המלך ונסעתי משם לכיוון כביש החוף שהיה הכביש הכי מהיר אז. המלך בזמנו הגיע למהירות של מאה וחמישים קמ"ש ואצלי, מאז ועד היום, במצבים כאלו הרוח מעיפה לי את כל הבעיות.

במקרה שלו הרוח העיפה לו את נירה מהראש.

לא באמת, רק לכמה ימים.

אני חזרתי הביתה בשלוש בבוקר. אילן הגיע הביתה, ארז מזוודה ובבוקר כבר היה בשדה התעופה וטס עם הטיסה היחידה שאפשר היה לקנות כרטיס בשדה התעופה. לאילת.

אילן נעלם לנו כי הוא לא הודיע לאן הוא הולך. נירה מצידה אמרה למחזקת שהיא כן הגיעה לחוף והוא לא היה. חשבתי שאולי היא טעתה במיקום והגיעה לחוף אחר אבל היא אמרה שהיה במקום אוהל מפורק.

עם נירה ניתק הקשר כי כבר לא היה את אילן, החוליה המקשרת. אילן הופיע אחרי חצי שנה בערך עם שיער ארוך פרא וכמה קעקועים. באילת הוא הכניס מישהי להריון וכשחזר התחיל לעבוד בטמפו. חצי מהמשכורת שלו שילם לילד שנולד לו באילת. ללימודים כבר לא יכול היה לחזור.

המחזקת כבר לא יכלה לסבול אותו אז נפגשתי איתו פחות ופחות וגם זה כי הוא לחץ. רק בכה לי על הבוגדנית והתנחם בזה שתפס בזמן את בוגדנותה.

לימים התחתן. כששאלתי אותו על אשתו אמר שהיא בסדר. "האהבה הורסת" הוא אמר. אם פעם הוא היה מספר לי בהתלהבות על הילדים המושלמים שיהיו לו ולנירה, על הילדים שבאמת נולדו לו הוא גם אמר שהם בסדר, לא יותר.

מכיוון שאני לא מתחבר לאנשים שתמיד רע להם הקשר עם אילן ניתק פחות או יותר לפני כעשר שנים. פה ושם הוא מצלצל, מדברים קצת ומבטיחים שנשמור על קשר, מה שלא קורה.

עד הבוקר. בהליכת הבוקר שמעתי חדשות ובין ביבי שמדבר על הניצחון המוחלט וגלנט שנסע לוושינגטון והחטופים לבין מזג האוויר, הקריינית אמרה איזה משפט שרק אחרי כעשר דקות, אולי בגלל השיר שהשמיעו אחרי החדשות, שיר של גידי גוב, עניין של זמן. זה היכה בי, שנים אחרי.

את ההליכה אני עושה עכשיו, בימים האלה, דרך הפרדס של קיבוץ נצר סירני ופשוט עצרתי והתחלתי בטרוף לחפש בגוגל.

אז, הוא העיר אותי בלילה שהיא לא הופיעה ביום שישי בלילה כי למחרת שבת והם יוכלו להשאר בחוף. באותו ערב המחזקת ואני יצאנו לחגוג את יום נישואינו שחל יומיים שלושה קודם, מה שאומר שכל הארוע קרה ביום האחרון של אוקטובר 1983.

כן. גוגל אישר את מה שחשבתי. זה היה בלילה ששעון הקיץ עבר לשעון חורף. זה מה שהדליק אותי בחדשות הבוקר. מעבר השעון.

אילן הגיע בחצות בדיוק של שעון הקיץ. אבא של נירה כיוון את השעונים בבית כבר בערב כי הלך לישון מוקדם ונירה הגיעה בחצות של שעון החורף. שעה אחרי.

את הדרך הביתה רצתי. כמעט שנשבר לי המפתח במנעול מהלחץ. המחזקת עמדה מול הטלוויזיה ועשתה התעמלות בוקר. כשראתה שאני נסער הפסיקה.

• זוכרת את אילן?
• איזה אילן?
• אילן של נירה.
• אילן לא של נירה.
• כן, כן. אבל זוכרת?
• לצערי כן.
• הבנתי למה היא לא באה אז בלילה.
• פששש, הבנת בסוף? פעמיים בשנה מאז אני שואלת את עצמי מתי תבין. הגיע הזמן באמת.
• מה????? את ידעת?
• בוודאי. כבר באותו יום כשאילן ברח דיברתי עם נירה והבנו את זה.
• אז למה לא אמרת כלום?
• אמרתי. אמרתי לנירה, לא לך. אמרתי לה שזו ההזדמנות שלה להשתחרר ממנו. אם הוא סולח לה על זה, היה משהו אחר, זה לא היה נגמר אף פעם.
• אבל למה לא אמרת לי כלום? לא לאילן, לי.
• אמרתי. כל חצי שנה כשאני אומרת לך לכוון את השעונים מראש כדי שלא נפספס משהו, אני בטוחה שסוף סוף תבין, אבל אתה, רק סיפורים יש לך בראש.