אני בקוסמוי כמו שאתם יודעים.

בפעם הקודמת שהייתי כאן פגשתי מישהי שווייצרית שגרה באי כבר מספר שנים. נפגשנו בבית קפה צרפתי שנהגתי לשבת בו ולכתוב בבקרים. La  fabrique. כל בוקר לקחתי את הנכדים לבית הספר וחזרתי דרך בית הקפה הזה. עד שהכרתי את השוויצרית, אהבתי לשבת שם כי היו למקום שלושה פלוסים.

אחד, התרגלתי אליו ובשביל אחד כמוני שלא אוהב שינויים זה טוב.

שניים, בתפריט מצאתי משהו שנראה כמו ארוחת בוקר ישראלית שזה חביתה, ירקות וגבינה.

ושלוש, שזה הכי חשוב, יש במקום ליד שולחן פינתי שקע חשמל מה שלא מגביל אותי בזמן.

ואז הכרתי אותה.

אני בכלל הייתי מרוכז בכתיבה ולא שמתי לב לסביבה. המחזקת אומרת שאני אף פעם לא שם לב לסביבה אבל לרגע הרמתי את העיניים וראיתי אותה מסתכלת עלי. מאותו רגע כבר לא הצלחתי לכתוב כלום כי כשאשה יפה מסתכלת עלי אני קודם כל חושב על הטעם המשובח שיש לה בגברים ושהיא חייבת להיות נחמדה מאד וסימפטית. ואז היא בחיוך קטן ונעים אמרה לי משהו שהרטיט את ליבי.

הבעיה היתה שהיא דיברה בצרפתית ואני לא דובר את השפה. היא חשבה שאם אני יושב בבית קפה צרפתי, בטוח אני צרפתי. האמת היא שרוב יושבי המקום דוברים את השפה והתפריט הוא גם בצרפתית. יש משפט אחד שפחות או יותר אני מכיר בשפה הזאת והוא בא מתוך שיר שאני אוהב ולכן כל אחת שמדברת אלי בצרפתית נדמה לי שזה המשפט שהיא אומרת:

Voulez-vous coucher avec moi ce soir? מי שזה חשוב לו שיתרגם לעצמו.

כמובן שבליבי שיבחתי אותה על טעמה בגברים ועל כן שמתי דברים על דיוקם ואמרתי לה Je ne parle pas français וכמובן שאת זה העתקתי כרגע מגוגל טרנסלייט כי באותו רגע סתם גמגמתי משהו כמו "נו פרנץ'", אבל אז לשמחתי היא עברה לאנגלית שזו שפה שאני גם מגמגם בה אבל פחות.

הסתבר שטעמה אכן משובח אבל לא בגברים אלא באומנות כי מה שמצא חן בעיניה אצלי הוא הציור "ליל כוכבים" של ואן גוך המודבק על המחשב שלי.

מפה לשם התחלנו לדבר, ולמרות שלא את גופי היא חמדה ולכן לא נתנה לי את האפשרות לסרב כג'נטלמן ולייצג בכבוד את הגבר הישראלי, היא התגלתה כאשה מאד נחמדה. קוראים לה ג'ודי.

נפגשנו במקום עוד מספר פעמים בלי לקבוע מראש ויומיים לפני שחזרתי ארצה נפרדנו כמו צרפתים עם קוצ'י פוצ'י על שתי הלחיים ואז גם החלפנו טלפונים למקרה שאחזור שוב למקום, מה שקרה לפני כחודש.

הפעם שוב נפגשנו במקום בלי לתאם מראש ושמחנו לראות אחד את השני רק שהפעם היא לא היתה הטיפוס השמח כמו בפעם הקודמת. דיברנו והיה נחמד אבל לא היתה לה את שמחת החיים כמו לפני שנה. כמובן שכל דבר אני לוקח באופן אישי ועל כן חשבתי שאולי השתנה לה הטעם בגברים או הטעם באומנות כי הגעתי עם אותו מחשב ואותו ציור מודבק עליו.

לא אמרתי מילה, כי לנשים יש ימים כאלו ואם מעירים להן זה יכול להיות יותר גרוע, אבל כשנפגשנו יומיים או שלושה לאחר מכן כבר לא התאפקתי ושאלתי מה קרה שזה בעברית "זה בגללי?"

למרות שאני בטוח שהשמש זורחת עבורי וכל דבר קורה בזכותי או בגללי, הסתבר שלא זה המצב במקרה דנן.

בעלה של חברה שלה חולה מאד וזה מעציב אותה. הסיכוי שבעלה של החברה יחלים, קטן. סרטן שלב ארבע עם גרורות בכל מקום.

אותו בעל, פייר, ברגעי צלילות, מבעד לערפילי התרופות והסמים, לא מדבר על הסוף כי מבחינתו הסוף עוד רחוק והבעיה היא זמנית.  קוראים לזה הדחקה.

אשתו, גם לא מדברת על הסוף כי מי יודע מה יהיה. גם, הדחקה.

האמת היא שכולם יודעים מה יהיה אבל לא מדברים על זה. הם מתנהגים בבית כאילו כלום. יש להם ילדים וגם אתם לא מדברים על זה.

שאלתי אותה בני כמה הילדים ושניים מהם כבר בני עשרה כלומר בטוח הם רואים את האבא ומבינים. אמרה שאכן זה המצב ועדיין לא מדברים על זה גם לא עם הילדים.

כמובן שאמרתי לה שהיא חייבת להיות המבוגר האחראי ולהעמיד מולם מראה. מכיוון שאני לא יודע כמעט כלום ואת כל העולם אני רואה דרך כתיבה ומילים, אמרתי לה שתגיד לבעל החולה לכתוב מכתבי פרידה לילדים ואולי אפילו מכתבים שיקבלו עוד שנים, בבגרותם, אבל היא אמרה שזה לא תפקידה.

"אז מה תפקידך?" שאלתי אותה.

"להיות איתה. לעזור לה במה שהיא מבקשת, אבל לא להעמיד אותה מול מראות. אני מכירה אותם פחות משנתיים. יש את הרופאים שמנסים לומר להם שיתחילו לתכנן את הסוף כי הוא בטוח יגיע בקרוב, אבל הם לא מקשיבים גם להם. הניירת מבית החולים עם כל תוצאות הבדיקות מונחת על השולחן במטבח והם לא קוראים אותה. אני קראתי ואני יודעת שזהו, אין מרפא, אבל הם מתנהגים כאילו יש לו שפעת שתעבור בקרוב."

אמרתי לה שמישהו חייב לדבר איתם אז היא אמרה שבשביל זה יש להם הורים או חברים יותר קרובים ושוב, זה לא תפקידה. הצעתי לה שתספר להם שאני קורא בכף יד (אני לא) ואבוא לספר להם בצורה הזאת אבל אמרה לי שהם הביאו כל מיני מטפלים אלטרנטיביים אבל כל אחד מהם ראה שאין טעם להמשיך לטפל וכשרצו להסביר להם מה המצב אמרו להם לא לבוא יותר כי הם לא טובים מספיק.

סיפרה לי שהיא נמצאת אצלם כל יום אז שאלתי אותה מה היא עושה שם אם היא לא מדברת על המובן מאליו.

"עוזרת לה לארוז" היא אמרה. מסתבר שהם החליטו לחזור לצרפת לתקופה מסוימת עד שהוא יחלים. רוצה לראות את ההורים שלו, את אחותו.

"הולך להיפרד מהם ולמות במקום בו נולד", אמרתי.

"כנראה שכן" ענתה, "אבל שוב, לא אומרים את זה בקול רם".

למרות שלשנינו היה את מספר הטלפון של שנינו, אף פעם לא צלצלנו אחד לשני וכל פעם שנפגשנו זה היה במקרה. כלומר, לא כל כך במקרה כי זה היה המקום הקבוע של שנינו בבוקר אבל אף אחד מאיתנו לא הגיע באופן קבוע. כל פעם כשהגעתי, דבר ראשון חיפשתי אותה ורק אז התיישבתי ואם היתה במקום, שמחתי. נדמה לי שגם כשישבתי והיא הגיעה, ראיתי שמחה בעיניה. למה אני מספר את זה? כי אחרי יומיים מהשיחה האחרונה, בפעם הראשונה היא התקשרה אלי וגם זה, לא כדי לקבוע להיפגש אלא כדי לשאול אותי אם אני יכול לבוא לעזור להן לארוז. בעלה של החברה בקושי סוחב את עצמו והוא על כדורים. אני עצמי כבר לא צעיר והגב כבר לא מה שהיה אבל אז היא אמרה את מילת הקסם שלא יכולתי לומר לא.

"אנחנו צריכות פה גבר שיעזור לנו".

שלחה לי מיקום ונסעתי.

מה אומר לכם? אם אתן לכם לדמיין מקום בו אתם רוצים להעביר את שנותיכם האחרונות, זה המקום. גן עדן, לא פחות. אמנם הבית לא גדול ואפילו די ישן אבל הוא ממש על החוף. מרפסת גדולה עם ערסל ובארבעה צעדים מגיעים ממנה את קו המים. הים שקט ומבריק. מעל המרפסת משני צדדיה גדלים שני עצים ענקיים שעושים צל על המרפסת. פנים הבית קטן ונעים. בעלת הבית, אשתו של פייר, קוראים לה דומיניק, והיא סיפרה לי שהיא רצתה בית גדול יותר ויפה יותר, קצת רחוק מהחוף, אבל לבעלה היה חשוב להיות קרוב למים. אמר לה שזה מקום יפה למות בו אז בטח זה מקום יפה לחיות בו. אמר את זה פעם ולא ידע כמה צדק אבל את זה אני אומר לא הוא. אחרי כמה מילות נימוס הראתה לי מה תפקידי בכוח. התפקיד הסתיים כעבור דקה בערך כי מה שהוא כלל היה להעביר שלוש מזוודות כבדות מחדר הילדים לכניסה לבית.

עכשיו, משתפקידי הרשמי הסתיים אבל עוד הייתי במקום, שאלתי מה עוד אני יכול לעשות, אז היא הכניסה אותי לחדר השינה בו רוכזו מלא דברים מכל הבית ועל המיטה היו פעורות שתי מזוודות. אמרה לי להכניס את מה שאני רואה למזוודות כשכל אחת צריכה לשקול בסוף עשרים ושלושה קילו. אז גם הצביעה על משקל ואמרה לי להיעזר בו וגם לא לשכוח להכניס אותו בסוף לאחת המזוודות כי הם יצטרכו אותו כשיחזרו כשפייר יבריא. לא אמרת מילה.

ראיתי מיד שיש יותר חפצים לארוז מאשר מקום במזוודות. הסתכלתי והתחלתי למיין בראש מה כן לארוז ומה לא. אחרי כשעה שתי המזוודות היו מלאות ובמשקל הנכון אבל על המיטה נותרו המון דברים. דומיניק נכנסה והסתכלה.

"אין מקום יותר"? שאלה.

"לא, זהו", עניתי.

"מה עם הנעליים?" שאלה. היו שם שתי זוגות נעליים חדשות בקופסא. נעלי גברים. עדיין היו בתוכן העיתונים ששמים בחנות. לא ננעלו מעולם. שאלתי את עצמי למה לארוז אותם כי כנראה הוא כבר לא יזדקק להן. אמנם שאלתי את עצמי אבל היא ענתה.

"הוא קנה אותן לא מזמן והוא מאד אוהב אותן אז תמצא להן מקום". אמרתי רק "טוב".

אחרי זה הרימה את רקטת הטניס ואמרה שבלי הרקטה ובכלל, בלי טניס, חייו אינם חיים כי טניס זה בנשמתו. אמרתי "טוב".

אותו הדבר היה עם בגד הים שלו שהוא קנה במיוחד בדקטלון בבנגקוק ועם אוסף המצתים שלו. על כל דבר כזה התפלאה איך כזה דבר השארתי בחוץ והעדפתי להכניס בגדים שלה או של אחד הילדים. אני, שסבלנות זה לא הצד החזק שלי עמדתי להתפוצץ. על דל שפתיי כבר עמדה צעקה

"על איזו רקטת טניס את מדברת? לא ברור לך שהוא לא ישחק יותר טניס? שהוא לא ילבש את הבגד ים הזה ובטח לא את הנעליים? באיזה עולם את חיה? תתעוררי!"

כמובן שלא אמרתי את זה ולא שום דבר אחר, גם כי קצת ריחמתי עליה ועל עיוורונה וגם כי ג'ודי עמדה והסתכלה אבל נראה לי ששתיהן ראו עלי את הצעקה ורק שאלתי

"מה זאת המטריה הזאת? לארוז אותה?"

על המיטה היתה מטריה קטנה וצהובה. ממש קטנה. גובהה ארבעים סנטימטר. כנראה שנגעתי בנקודה רגישה, כמו שהגששים שאלו "מה יש לך מהתמונה של החברה שלי מהמילואים?"

התיישבה על המיטה, החזיקה את המטריה בשתי ידיים ומבטה הפליג.

"זה סיפור יפה המטריה הזאת. ג'ודי אמרה לי שאתה אוהב סיפורים."

התיישבתי.

"פייר מספר את זה יותר יפה אבל אשתדל. קנינו את המטריה הזאת בטיול שעשינו פעם באפריקה. סיפרו לנו אז שבכפר הזה היתה פעם, לפני שנים רבות, בצורת שנמשכה זמן רב. היבולים לא צמחו ומה שצמח נבל. גשם לא נראה באופק. וועדת זקני הכפר החליטה על שלושה ימי תפילה להורדת גשמים כשלפי האמונה שלהם הגשם אמור לרדת ביום הרביעי אחרי התפילות.

כולם כמובן עזבו הכל והתרכזו רק בתפילות. היה מדובר על ריקודים מיוחדים להורדת גשם כל הלילה, הדלקת מדורות ובניית פסלי עץ מיוחדים. שלושה ימים ושלושה לילות הכפר היה כמרקחה. אחרי שלושה ימים כל הכפר יצא החוצה לראות אם התפילות עזרו. זקן אחד יצא עם מטריה בידו. שאלו אותו למה ביום חם שכזה הוא מחזיק מטריה והוא ענה שהמטריה היא בשביל הגשם שעוד רגע ירד. כלומר, אמנם כולם התפללו בלב שלם אבל הוא היה היחידי שבאמת האמין שזה יעזור".

הוא סיימה את הסיפור כשכל הזמן היא מסתכלת על המטריה ובסוף הרימה את העיניים אלי ושאלה

"אתה מבין?"

לא נראה לי שהיא שאלה אותי אם הבנתי את הסיפור אלא אם אני מבין אותה.

"אני לא יודעת אם הסיפור נכון או לא אבל חלק מהכנסות הכפר הזה בא ממכירת המטריות האלה כמזכרת. קנינו אותה בדולר אבל היא שווה, במיוחד עכשיו, הרבה יותר".

אבא שלי נהג לספר שגם אם יש חדר מלא באנשים ואין מקום להכניס אפילו סיכה, אם מגיע פתאום המלך, עושים לו מעבר, אז ניסיתי, וכמובן הצלחתי, למצוא מקום לנעליים, לרקטת הטניס, לבגד הים ואפילו למטריה.