באמת, אם אתם שואלים אותי, אין את מי להאשים. באמת שלא. כמו מסלול החיים של כולם הביאו אותם למצב הזה. כמו שני אנשים זרים הנפגשים במקרה בפינת רחוב. הילכו שניים יחדיו מבלי אם נועדו? הפגישה המקרית לכאורה ביניהם תשנה את חיי שניהם ואת חיי כל הסובבים אותם, אבל היא עצמה נקבעה שנים קודם, שלא לומר דורות.

אבייתר נולד למשפחה רגילה בישוב קטן. אמא, עקרת בית נעימת מראה ודיבור, שבכל רגע נתון נראה עליה שלזה בדיוק כיוון אותה אופייה, להיות אשת איש ואמא. אבייתר זוכר אותה תמיד עם סינר, עומדת בפתח המטבח עם הפנים לפינת האוכל, מתבוננת בסיפוק ובחיוך קל על מעשה ידיה להתפאר, על משפחתה. ואבא, נהג מונית עם נטייה דתית קלה, שכל הווייתו כבעל משפחה התבטא בדקות האלה של ארוחת הערב וקצת אחריה, בו שוחח עם שני בניו, דוד ואבייתר, על מעשיהם באותו היום, על מה שלמדו בבית הספר, כשהוא מספר להם אנקדוטות מנסיעות מיוחדות שהיו לו באותו יום עם המונית. בארוחות הערב של מוצאי שבת היה מנסה להעביר להם את השיעור שלמד בבית הכנסת באותו היום. משהו על פרשת השבוע.

למה אמא היתה כזאת? למה אבא? אפשר לחזור למשפחותיהם כשהם היו ילדים. מה שכן, את האהבה בין אבא לאמא גם עיוור יכול היה לראות.

אבייתר היה צעיר מדוד בקצת יותר מחמש שנים ובעצם ניזון מפרורי האהבה שנותרו בהוריו אחרי שהרעיפו את רובה על דוד. ככה זה קורה הרבה כשיש אח גדול, ובטח ובטח אח כל כך מוצלח כמו דוד.

בגדול, בכל מה שעשה דוד הוא הצליח, היה מקור גאווה להוריו ומושא להערצת אחיו הקטן. אבייתר נשא כל ילדותו את עיניו להר הגבוה עליו עמד אחיו הגדול והמתין לרגע בו יעלה גם הוא אל ההר. האהבה בין האחים נראתה לכולם. גם בשנים המועטות שלמדו באותו בית ספר, זה בכיתות העליונות וזה בנמוכות, אפשר היה לראות בהפסקות את המבטים שלהם אחד בשני משני קצות מגרש המשחקים. זה מסתכל על אחיו בדאגה, בשמירה, וזה מסתכל עליו בהערצה ובלמידה. כל כך רצה אבייתר לדמות לאחיו הגדול שהתחיל לחקות את כתב ידו כי שמע שהכתב מעיד על האופי ואמר לעצמו שאם יכתוב כמו אחיו יהיה כמוהו. בסופו של דבר אי אפשר היה להבדיל בין כתב ידו של זה לכתב ידו של זה.

נראה היה שההורים משקיעים את כל מה שיש להם בבן הבכור בידיעה שהוא יעביר את הכל הלאה, לאחיו הצעיר.

מה הפלא אם כן, שכשנשמעה הדפיקה על דלת ביתם הקטן ומאחוריה עמדו קצין, חיילת ורופא והודיעו את מה שהודיעו, כל מה שהיה עד אותו רגע פשוט נמחק. התרסק כמו צלחת פורצלן שלפני רגע היתה הכלי המהודר המשמש בארוחות חגיגיות, ועכשיו היא אלפי רסיסים שלא משנה כמה תטאטא או

תשאב, גם עוד שנה או שנתיים יכול להכנס לך רסיס לרגל וגם אם לא, לעולם לא תלך יותר יחף, מהפחד שמא. לעולם נשמתך לא תהיה יחפה לחיים.

אמא, שעד אותו רגע היתה אשה צעירה בת ארבעים וחמש, הפכה לזקנה וכמו חיכתה להוראות הפעלה מאבא. לאבא מצידו לא היו כלים להתמודד עם מצב שכזה. אף אחד לא הכין אותו לזה. ילדים זה משהו שנשאר אחריך, כמו שתמיד היה. אבא מצא מפלט באמונה. הכיפה שנחבשה בשבתות הפכה לגדולה יותר ולא הוסרה, מקום מושבו בבית הכנסת בשבתות הפך למקום מושבו הקבוע בכל ימות השבוע וגם במונית נהג עטוף בטלית. נוסעיו הקבועים הפסיקו להזמין אותו כי לא היה נעים לראות אותו באבלו גם שנים אחרי, כך שהפרנסה הלכה והצטמצמה.

אמא, בלית תכנית חלופית, קמלה. היתה תקופה קצרה שבה ניסתה להפוך את חדרו של דוד למעין אנדרטה או מוזיאון לזכרו אבל אחרי שנתלו בו כל התעודות שמוסגרו, כל ציוני השבח שקיבל בצבא, דגלי היחידות השונות והמדים שנותרו בארון, היא פשוט נשארה לגור באתר ההנצחה הזה ולא יצאה אלא לרגעים ספורים וגם זה כשאבייתר לא היה בבית. טרוניות לא השמיעה כי כבר לא היתה זקוקה לכלום וטרוניות מאבייתר לא נשמעו כי מהר מאד הבין שאין מי שמקשיב להן.

תקופה קצרה ניסה אבייתר להתניע את אימו ואת אביו בחזרה לחיים כמו היו מנוע עם מצבר ששבק אבל לא מצא את הכבלים המתאימים כנראה.

כמו שבחייו של דוד רוב תשומת הלב של ההורים הופנתה אליו ואבייתר זכה רק בשאריות ההכרחיות כמו אוכל וטיפולים רפואיים, כך גם אחרי נפילתו. אחרי שבחדרו של דוד כבר לא נשארה פינה חשופה, החלו תעודות, מדליות ותמונות, גם כאלו שנשלפו מהבוידם, לכסות גם את קירות הסלון.

במרכז הסלון, היכן שעמדה פעם הטלוויזיה, אמא תלתה תמונה של דוד ואמא בילתה מולה שעות, מסתכלת עליו ולפעמים קמה ומנשקת.

בימי שישי אבא כבר לא לקח נסיעות אלא רק את אמא ואבייתר לבית העלמין. נסעו בבוקר וחזרו בצהריים או אפילו יותר מאוחר. ניקו, טיפחו, שתלו, סידרו וכמובן התפללו. בבית העלמין הצבאי אין הרבה שטח לסביבת הקבר אז התחילו לסדר, לנקות, לטפח ולשתול גם בקברים הסמוכים כדי שלדוד תהיה סביבה נעימה, או כמו שאמא אמרה, שכונה טובה.

ביום שישי אחד ביציאה מבית העלמין, אמרה אמא "עכשיו כל השבוע הוא יהיה לבד" וכל השבת הסתגרה בחדרו. שכבה על הרצפה כי אסור לשכב על המיטה של דוד שמא יחזור ולא יהיה לו מקום. ביום ראשון על הבוקר נסעה בשלושה אוטובוסים לבית העלמין כדי שדוד לא יהיה לבד. חזרה בערב וגם זה בגלל שהשומרים אמרו לה לצאת. אבא ראה ולמחרת הוא נסע ומאז נסעו יום היא ויום הוא. אבייתר שביקש תשומת לב כמו באותה פעם שאף אחד מהם לא הגיע לאספת הורים "כי מי יהיה עם דוד"? קיבל תשובות כמו "הנשמה יורדת באופן

קבוע ביום השנה וביום כיפור וחייבים להיות שם אחרת מה הוא יחשוב, אבל אתה מכיר את דוד, הוא יכול לבוא בסתם יום של חול אז לכל מקרה"…

ביום שישי שהגיע מיד לאחר מכן, זו היתה הפעם הראשונה שאבייתר כבר לא נסע עם הוריו. עד אז הוא ראה שהם כואבים את הזנחתו אבל זה חזק מהם, אבל אחרי שאמר פעם "אם אתם יותר שם מאשר פה, אתם מתים יותר ממנו" נפערה ביניהם מעין תהום. "לפחות עכשיו," חשב אבייתר, "לפחות עכשיו הם עושים את זה בלי נקיפות מצפון."

מה שלימד דוד את אבייתר בימי חייו הספיק לו לצלוח את החיים על הצד הטוב. אבייתר המשיך להיות תלמיד טוב ואפילו מצוין, וחיכה כל השנים לקבל מילה טובה מהוריו אבל הם לא ראו אותו.

להוריו, גם בלי שיגידו את זה או אפילו יחשבו, היתה מטרה אחת: לסיים את הגלגול הזה כמה שיותר מהר ולהצטרף לבנם דוד בעולם הבא. בעולם הזה כבר לא היה להם מה לחפש, אלא שכמו כל התוכניות שלהם, גם זו לא צלחה, והוריו של אבייתר שאם כבר הציגו את עצמם זה היה כהורים של דוד, הלכו

ודעכו, הלכו וקמלו, אבל למות לא מתו.

כשהגיע זמנו של אבייתר להתגייס אפילו לא ביקש מהם לחתום לו. ביקש וקיבל מעמד של חייל בודד. באו פעם אחת לבדוק אם  מגיע לו והפעם הזאת הספיקה. הלך לקורס קצינים כמו אחיו אבל כקצין שלישות. בתקופה האחרונה שלו בצבא שימש כשליש ביחידה עורפית.

לימים, כשהשתחרר, אולי ביקש או שביקשו ממנו, לא ברור, הוא עבר למערך הנפגעים והפך לקצין נפגעים. זה שמלווה משפחות של חללי צה"ל. זכר את ניסיונותיו הכושלים של הקצין שליווה את משפחתו להוציא אותם מהחושך אל האור וחשב שאולי יש לו מה לתרום בנושא.

אבייתר גדל להיות איש חיובי ונעים לבריות. מספר אהבות חצו את חייו אבל כל פעם שהתחיל דיבור על מיסוד הקשר או ילדים הוא סיים את הקשר. תמונת הוריו הנובלים ליוותה אותו כל חייו הבוגרים. אולי תת המודע שלו פחד לטפס על הר אהבה גבוה כי פחד ליפול ממנו ולהתרסק.

מסלול חייו הלא פשוט הביא אותו לקבל לידיו את הטיפול במשפחתו של אריק בן סימון.

אריק בן סימון נהרג בשרותו הסדיר והיה אח בוגר של מושיקו הצעיר ממנו בחמש וחצי שנים.

מיד בפעם הראשונה שנכנס אבייתר לבית משפחת בן סימון הרגיש שהוא נכנס לביתו שלו. לבית ילדותו.

האבא, משה בן סימון, התעטף בטלית ובשכבת בידוד מהעולם ומעצמו. האמא, אושרת בן סימון, זקנה בת ארבעים ושתיים, נראתה כעומדת בשער וממתינה

להוראות. האם להישאר למרות הכל ולהמשיך לנהל את ֵּביָתּה, את חייה ואת חיי בנה הצעיר למרות האסון שפקד אותם, או לעבור בשער כמו בעלה אל עבר הזיקנה והחידלון. מאז שנכנס לביתם לראשונה לא ראה אותם בוכים.

הילד הצעיר, מושיקו, נגע לליבו יותר מכל ואבייתר ראה בו את עצמו. גם מושיקו, כמוהו בזמנו, סיגל לעצמו את כתב ידו של אחיו.

אבייתר הגיע לבית משפחת בן סימון כל כמה ימים וניסה לדבר עם ההורים. כשהוריו שלו היו בתחילת האבל הוא היה ילד ולא ידע איך להעיר להם או להעיר אותם. רצה בזמנו לעמוד מולם ולצרוח "אני כאן. אני חי" אבל לא עשה זאת. עכשיו הוא הרגיש שוב את הצרחה בגרון, את הצרחה ההיא, ועכשיו הוא היה בתפקיד. הוא לא יכול לצעוק עליהם. את הצרחה שעמדה לו בגרון הוא ראה בעיני מושיקו.

כל פעם שהגיע לביתם ניסה לשבת איתם בסלון אבל אחרי כמה דקות האמא קמה ונכנסה למיטה ואחרי עוד כמה דקות האבא יצא מהבית. מסרבים להנחם. מצא את עצמו נכנס לחדרו של מושיקו ומדבר איתו. הרגיש שהוא מדבר עם עצמו. פעם, מזמן, אחד המטפלים שהצבא סידר לו שאל אותו מה הוא רוצה לומר לילד שהיה פעם ופה הוא ממש דיבר עם הילד שהיה והילד הוא בשר ודם. הבין שכדי לרפא את מושיקו הוא חייב לרפא את עצמו וכדי לרפא את עצמו הוא חייב לרפא את מושיקו.

את אבייתר יצא לי לפגוש ולשמוע את סיפורו לפני כחצי שנה, רחוק מאד מביתו, אלפי קילומטרים מביתו, בבית העלמין בקוסמוי.

טוב, זה לא בדיוק בית עלמין. טל, החתן שלי, לקח אותי לטיול ובדרך ראיתי שכונה קטנה שבמרכזה מעין שטח שעבדו בו כמה תאילנדים. אמרתי לו שזה יפה שהם מנצלים כל מטר כדי לגדל משהו והוא הסביר לי שהם לא מגדלים שם כלום אלא שם הם קוברים את מתיהם או יותר נכון את אפרם אחרי ששורפים את גופתם. עצרנו והסתכלנו. יש כאלה שחופרים גומה קטנה, טומנים בה את האפר ומציינים את המקום עם שלט קטן כדי לדעת באחרית הימים לאן להגיע כדי לפגוש אותו, ויש כאלו שמפזרים את האפר בכל השטח כי הם רוצים או שהמת ביקש טרם מותו להיות חלק מכולם.

כל בוקר, כשהם יוצאים מהבית לעבודה או לבית הספר הם מוציאים בקבוק מהתיק ומפזרים מים מסביב כדי שהמתים יראו שלא שכחו אותם וממשיכים ביומם, והכל עם חיוך.

טל ראה שזה מוצא חן בעיני ולקח אותי לבית קברות סיני. כל בית הקברות זה שטח עם ספסלים ושולחנות כמו ביערות של קרן קיימת ובצד יש קיר עם פתחים קטנים, מעין גומחות. הסינים כאן שורפים את גופת הנפטר ואת הכלי עם האפר הם מניחים בגומחה בגודל הכלי שזה משהו כמו תרמוס קטן וביום השנה למותו או סתם כשבא להם, הם מגיעים עם סירים, מתיישבים ליד שולחן פיקניק, מניחים עליו את התרמוס עם האפר ואת הסירים וחוגגים את החיים עם

הנפטר שבסופו של תהליך חוזר לגומחתו. הילדים הקטנים מתרוצצים מסביב, עושים רעש כמו ילדים והמבוגרים מספרים לנפטר קטעים מצחיקים שהיו להם מאז הפעם האחרונה שהיו כאן. יש כאלו שגם מניחים בגומחה הקטנה כסף שיהיה לנפטר בעולם הבא לסידורים. האחראים כאן מוציאים את הכסף ותורמים אותו לצדקה.

משם נסענו לחוף מקסים שמגיעים אליו דרך חורשה של עצי קוקוס ודלורייאן.

עברנו דרך החורשה וראינו משפחות יושבות על החוף ומתנהגות כמו משפחות היושבות על החוף. "זה בית קברות" אמר לי טל ומה שאישש את דבריו היתה רק משפחה אחת שבאה ללוויה. הם הגיעו עם התרמוס, עשו מעין טקס שבסופו נכנסו כולם למים עד שאלו הגיעו להם עד המותניים ואז פיזרו את האפר בים תוך כדי תנועות של שלום, נפנוף ידיים לכיוון עומק הים המסמל עבורן את עומק הימים. כל יתר המשפחות נפנפו לנפטר החדש המצטרף לנפטר הפרטי שלהן. הילדים, כמו ילדים, השתוללו. אותן יתר משפחות באות לכאן כי יש סיכוי שחלק מאפר הנפטר שלהן שפוזר כאן לפני שבוע או שנתיים, במקרה הגיע בחזרה עם איזה גל.

שם גם ראיתי מישהו, שכמוני לא נראה מקומי. כמובן שניגשתי וכמובן שדיברתי וכך הכרתי את אבייתר.

את הסיפור שלו, של אחיו דוד ושל מושיקו הוא סיפר לי רק מאוחר יותר באותו לילה כי בשעות הבוקר בו פגשתי בו על חוף הים בצל עצי הקוקוס והדלורייאן, אחרי שהבנו ששנינו ישראלים ושאלתי אותו למה הוא כאן, הוא ניסה לדבר אבל התחילו לרדת לו דמעות וכשראה שהוא לא מצליח לעצור אותן הוא פרץ בבכי.

אני לא יודע אם ראיתי פעם כזה בכי. כל הגוף שלו בכה, כל ישותו. הוא רעד כולו וכשגם את קולות הבכי לא הצליח לעצור, שיחרר ואז כל החוף שמע אותו. משפחות של תאילנדים וסינים ושתי משפחות בורמזיות נגשו אליו וניחמו אותו. כלומר לא אמרו לו "שלא תדע צער" או "בבניין ירושלים תנוחם" אלא עמדו סביבנו כי חשבו שאנחנו ביחד ונופפו לנו עם הידיים, עם הרגליים ועם כל הגוף. הם רקדו סביבנו ועם הידיים עשו תנועות של זריקה, השלכה. טל ואני לקחנו צעד אחורה והצטרפנו למעגל וחיקינו את תנועותיהם. יותר מאוחר הם הסבירו לנו שהם לקחו ממנו את הצער והשליכו לים כי הנפטר צריך להשאיר אחריו רק שמחה.

כשהפסיק לבכות וגופו התכנס לתוך עצמו כמו היה שבלול ומדי כמה שניות עבר בו רעד, ניגשה אליו אחת הנשים, אחזה בידו ורמזה לו לקום ואחרי שנעמד בקושי, התקרבו אליו כל הנשים והבנות והילדות ולקחו אותו למים, הכניסו אותו לתוך הים וכשהמים הגיעו להם עד המותניים כופפו אותו וטבלו בים את כולו, הוציאו וטבלו, הוציאו וטבלו כשבכל פעם כזאת הן מרחיקות את המים הקרובים אליו הלאה ממנו כמוציאות ממנו את הצער ומרחיקות אותו ממנו עם הגלים המתרחקים.

הערב התחיל לרדת. כמעט כל המשפחות התפזרו ורק אבייתר נשאר לשכב על החול, רועד אבל עכשיו מהקור, ואנחנו, כי לא משאירים פצוע בשטח.

חיכינו שירגע ושיהיה מסוגל לנהוג ונסענו אחריו עד המלון שלו לוודא שהגיע בשלום. נתנו לו את הכתובת שלנו ונסענו הביתה.

בערב שלמחרת הוא הגיע וסיפר לנו שזו הפעם הראשונה מאז שאחיו נהרג שהצליח לבכות. סיפר לנו את סיפורו של דוד אחיו, את שלו ואת סיפורו של מושיקו. אמר שכבר בתחילת המלחמה ביקש לא לקבל לידיו טיפול במשפחות חדשות כי הוא לא מסוגל. הרגיש שעד שהוא לא מצליח לטפל במושיקו, כלומר בעצמו, הוא לא יצליח לטפל באף אחד, ונסע לכאן לתאילנד. סיפר גם על נועה שעזב בארץ בתקווה שתשכח ממנו עד שיחזור כי הוא מתחיל להתאהב בה ולא רוצה לקשור אותה לאבל התמידי שלו.

נסע לתאילנד ואחרי טיול בצפון, בצ'אנג מאי, נסע לקנצ'אנבורי לראות את הגשר על הנהר קוואי, משם לבנגקוק ולקוסמוי, לכאן. למה דווקא את המסלול הזה? כי זה מה שתכנן אחיו לעשות אחרי הצבא. היו להם שיחות ליליות כשדוד חזר לחופשות ובהן הוא סיפר לו על הטיול הגדול שהוא מתכנן. דוד גם הלך לראות את הסרט על הגשר וסיפר אותו לאבייתר כל הלילה, שבוע לפני שנהרג. "לפני שאני נסעתי" אמר לנו אבייתר, "חיפשתי את הסרט וראיתי אותו. זכרתי הכל. כל רגע ידעתי מה יקרה. הוא ידע לספר דוד".

הוא שאל אותנו איך זה שהם שמחים כל כך כשמת להם מישהו אז טל אמר לו שהאמונה שלהם אומרת שאם המת יראה שהם עצובים הוא יהיה עצוב בעצמו והם לא רוצים שהוא יהיה עצוב עד אחרית הימים כמו שהם לא רוצים להיות עצובים כשהם עצמם ימותו. ככה הם מעבירים את השמחה מדור לדור.

אבייתר חזר לארץ יומיים אחרי ומאז הוא כותב לנו. נועה, הוא מספר, חיכתה לו בשדה.

למחרת נסע למושיקו. בדרך צלצל אליו שיכין תיק. עלה לביתו. האמא ראתה אותו ונכנסה למיטה. האבא בדיוק הניח תפילין. אמר למושיקו "בוא" ויצא מהבית. נסעו לביתו של אבייתר.

עברו מאז חודש פחות יומיים. אבייתר כותב לנו כמעט כל יום. מושיקו גר אצלו וקיבלנו גם תמונות מהחדר שלו. שניהם צבעו אותו בצבעים שמושיקו בחר ותלו תמונות בלי אף תמונה של מתים.

לפני יומיים כתב לנו שאבא של מושיקו צלצל לחפש את הבן שלו. לקח לו קצת פחות מחודש לשים לב שהבן שלו לא בבית וגם זה בגלל שצלצלו מבית הספר. שעה אחרי, הגיעו ההורים ואת פניהם קיבל שלט בכתב ידם של מושיקו ואחיו:

יום הזיכרון הסתיים. תם הטכס. מהיום, כל יום

הוא יום העצמאות. אין כניסה למתים.