למרות שאני פנסיונר ולכאורה אין לי מחויבויות, יוצא שיש ימים בשבוע שאין לי שניה זמן. קחו בחשבון שהנכדים שלי גרים בצד השני של העולם כך שעיסוקיי לא כוללים הסעות ושמרטפות אלא עוסקים רק בי.

קודם כל הסיפורים לא כותבים את עצמם וגם אלו שנקראים בדקה, נכתבים שעות. אני משקיע בכל פסיק. פעמיים בשבוע אני נוסע לכל מיני מוסדות ואירועים פרטיים לספר סיפורים וגם המחזקת, שתהיה בריאה, חושבת משום מה שאני צריך לעזור בעבודות הבית.

אתמול למשל התחיל אצל דוקטור גולדשר, רופא השיניים שהכניס לי לפה פלסטלינה מגעילה כדי לייצר תבנית שממנה יצא כתר שבסופו של דבר יהיה חלק ממערכת השיניים שלי ומכיוון שהטיפול לא הצריך זריקה או כלי מלחמה אחרים, מיהרתי, כי הייתי כבר צריך להיות במקום אחר. כמובן שלרופא שיניים לא אומרים "תמהר בבקשה" אבל אני חושב שהוא הרגיש שאני לחוץ כי כל כמה שניות אמר "אל תהיה לחוץ."

ברגע שסיים פלטתי "תודה ולהתראות" וירדתי למטה.

למטה, הכוונה לקניון שמרפאת השיניים נמצאת בקומה השלישית שלו. יורדים במעלית, עוברים דרך בית קפה שהוא גם קונדיטוריה והריח שם יכול לעצור פיל במנוסה אבל אם לא עצרת, אתה על המדרכה בחוץ ושם בדיוק ממתין לי המלך מכיוון שהמלך מכיר אותי טוב אפשר לראות עליו שגם הוא ממהר.

בית הקפה הזה, כנראה כדי להגדיל את הכנסותיו, פיזר על המדרכה כמה שולחנות וכיסאות כדי שמי שרוצה לשתות את הקפה שלו בחוץ, באוויר הפתוח, יכול. כשנעמדתי ליד המלך ראיתי שמתוך ששת השולחנות שעמדו שם, שניים היו תפוסים אבל עוד ועוד נגשו למקום. לי זה לוקח כמה דקות להתארגן לנסיעה ובדקות הללו התיישב בשולחן הקרוב אלי מישהו מבוגר מאד, בגילי בערך ושקע בכסא. מסביב לשולחן שלו היו עוד ארבעה כיסאות.

בעוד אני לובש את מעיל האופנוע נגשה אליו מישהי, שאלה אותו אם היא יכולה לקחת כסא אחד ואחרי שהנהן לה בלי קול לקחה כסא לשולחן ליד, התיישבה עליו והתחילה לגלגל לעצמה סיגריה.

כשהתחלתי להרכיב את מגיני הברכיים נגשה אליו אשה ושאלה אם אפשר לקחת שני כיסאות וכשהנהן אליה אחזה שני כיסאות במשענת הגב שלהם וגררה אותם לשולחן מרוחק בה חיכו לה ולכיסאות כמה חברות. הסתכלתי על הגבר שנלקחו ממנו הכיסאות והתחלתי לרחם עליו. כל פעם כשביקשו ממנו כסא הוא לא האיר פנים ואמר למבקש "קח, בשמחה" אלא נראה כאומר "קחי, בלאו הכי אני לבד ואף אחד לא יבוא לשבת לידי."

אם אני יושב לבד בבית קפה אני אף פעם לא מרשה לקחת את הכסא האחרון כי זה נראה לי עצוב.

האיש הזה נשאר לשבת עם מבט עצוב בעיניים וליד שולחנו כסא אחד אחרון. כל כך קיוויתי שתכף יגיע חבר שלו והם ישבו ביחד או לכל הפחות ישאר הכסא האחרון שהזכיר לי את "העלה האחרון" סיפור של הו הנרי, אבל נגשה אשה, מה ששימח אותי יותר והיא נעמדה על ידו והם דיברו קצת ואני הנחתי את הקסדה על הראש ולחצתי על הכפתור המעיר את המלך מריבצו ונהמת המנוע כמו אמרה לי "סוף סוף? כמה צריך לחכות לך"? מה שגרם לי לחשוד שהוא מרכל עלי עם המחזקת ובשניה שרציתי לזוז האשה לקחה את הכסא האחרון והלכה איתו לשולחן המרוחק להתיישב עם החברות שלה.

אני לא יודע אם הצלחתי להעביר את תחושת הבדידות שהאיש הזה העביר לי. למרות שהשולחנות והכיסאות שייכים לבית הקפה, רוב היושבים פה הם אנשים מבוגרים שמתיישבים יחד לדבר ולהפיג את השעמום בדרך לקופת חולים או לסופר בלי לקנות אפילו עוגיה וכל מטרת המקום הזה הוא לתת לזקנים חברה.

קודם כל כיביתי את המנוע מה שגרם למלך אכזבה. אחר כך רק ישבתי עליו עם כל המגינים והקסדה ופשוט הסתכלתי על האיש. היה לי עצוב. אחרי דקה בערך נזכרתי במשפט ששמעתי פעם :יש כאלה שעושים ויש כאלה שמסתכלים על אלה שעושים.

קמתי והחלטתי שפעם אחת אעשה משהו ולא רק אסתכל.

ניגשתי לשולחן של הנשים. כולן היו בנות שבעים או שמונים. כשהתקרבתי הן השתתקו והסתכלו עלי.

–  שלום לכן.

–  שלום גם לך.

–  אפשר לשאול מה אתן עושות כאן?

–  מה עושות? מדברות. מה כבר אפשר לעשות בגיל שלנו? – מאיפה אתן מכירות אחת את השניה?

–  מכאן.

מה שהיה יפה זה שהן כנראה כל יום נפגשות כאן ורוב הסיכויים שכבר כל אחת סיפרה לכל היתר את כל הסיפורים שלה והראתה לכולן את כל התמונות של הילדים והנכדים ופתאום הופיע בשר טרי, אני, וכולן עזבו את כל מה שדיברו עליו והתרכזו בי, אז אמרתי להן את אשר על ליבי

– תראו בנות, אתן רואות את האיש הזה בקצה, זה שלקחתן מהשולחן שלו את הכיסאות?

–  כן.

–  הוא יושב שם לבד. גם אף אחד לא יתיישב לידו כי אין כבר אף כסא לידו. זה נראה לי ממש עצוב. למה שלא תעברו לשולחן שלו? עכשיו חג, תעשו לו קצת שמח.

כל זמן הדיבור שלי הסתכלתי על זאת שנראתה לי המנהיגה. בכל קבוצת נשים יש אחת כזאת. כשסיימתי, הן הסתכלו אחת על השניה ובעיקר עליה כדי להחליט אם מה שאמרתי היה הזוי מדי או יפה. אחרי עשר שניות כאלה אחת מהן, לא זאת שנראתה המנהיגה, קמה ואמרה.

–  יאללה בנות, לקום.

עשר שניות אחרי הן נגשו אליו, כל אחת גוררת ברעש את הכסא שלה אחריה, הראשונה רק שאלה אותו "אפשר לשבת לידך"? ובלי להמתין לתשובה העמידה את הכסא שלה לידו והתיישבה ואז כולן, אחת אחת, התיישבו.

אני שמחתי שבהחלטה של רגע הצלחתי לעבור מקבוצת המסתכלים על אלו שעושים לקבוצת העושים, עליתי על המלך, אמרתי לו "דיו" ורכבתי לדרכי.

בשניות הבודדות שהיו לי לפני שהמלך ירד מהמדרכה הספקתי לראות את הנשים מוציאות מהארנק תמונות וכל אחת מנסה לתפוס את תשומת ליבו. כל הדרך לתל אביב, מטרתי הבאה, חייכתי אבל שמתי לב לזה רק ברמזור של היציאה מאיילון לדרך השלום כשמישהי סגרה במהירות את חלון הרכב שלה כי חשבה שאני מחייך אליה.

בגלל שאני מי שאני, כבר המשכתי את הסיפור בראש שלי. כבר ראיתי איך הן רבות על ליבו, איך אחת מהן זוכה בו והם מתאהבים וחיים באושר ועושר עד העצם ואפילו מספרים לכולם שזה האיש ההוא עם האופנוע הכיר ביניהם. עשה לי נעים וטוב בלב.

תחשבו על זה, שני אנשים יושבים במרחק של שניים שלושה מטר אחד מהשני והולכים לדרכם ואני, בדרכי המיוחדת, גורם להם להרים את הראש, להסיט לרגע את המבט הצידה, ולהכיר. כמה כאלה נמצאים סביבנו כל יום? המון. המון נשמות בודדות. התחלתי את היום בהרגשה שאין סיכוי שאספיק לעשות את כל מה שתכננתי ופתאום זה לא היה לי חשוב. גם אם לא אספיק לעשות כלום יותר, זה ששימחתי אדם אחד, דיינו. גם עברו עלי ימים לא קלים בזמן האחרון. הייתי באיזה מקום וסיפרתי קצת מסיפוריי ואמרו לי אחר כך שלא הייתי טוב מה שערער לי את הביטחון ופתאום האיש הזה וגם הנשים, שבמילה אחת הכנסתי בהם חיים, אז אם כך, על אחת כמה וכמה, דיינו ודיינו.

כל זה היה אתמול אבל האנרגיה נשארה עד היום.

היום התחיל ברגוע. אמנם גם היום היו לי מלא דברים להספיק אבל זכרתי שלא צריך למהר והכל בסדר. היתה לי פגישה בהרצליה מוקדם בבוקר אבל אני פנסיונר ומוקדם בבוקר זה עשר, ועוד קודם אני צריך לעבור דרך בית המרקחת שנמצא גם הוא בקניון.

כבר כשעשיתי סימנים למלך שצריך לעצור באותו מקום כמו אתמול והוא השמיע נהמה שנשמעה כמו "אמרת שנוסעים להרצליה, לא"? ראיתי את ההוא מאתמול.

שוב ישב עם חמישה כיסאות סביבו. שוב לבד. ירדתי מהמלך והתחלתי להוריד את המעיל ומגיני הברכיים. לא רציתי לומר לו שבזכותי אתמול הוא לא ישב לבד כי צדיק אמיתי לא משוויץ אבל הן כנראה אמרו לו שהבחור עם האופנוע אמר להן לגשת אליו אז הוא קם אלי ובעברית במבטא רוסי כבד שאל

–  אתה אומר גברות לשבת?

חייכתי אליו. אם הוא כבר יודע שזה אני…

– כן, ראיתי שאתה לבד ולוקחים לך את הכיסאות… – לבד. רוצה לבד.

–  לבד לא טוב.

–  לבד טוב. עובד מתקן טלפונים בקניון, כל היום אנשים מדבר מדבר מדבר. בבית אשה מדבר מדבר מדבר. בא פה הפסקה בשביל שקט. לא רוצה מדבר. בא פה אשה אתה אמרת ועוד אשה ועוד אשה ורק מדבר. רוצה שקט.

ניסיתי בכוח.

–  אבל לבד זה עצוב.

–  לבד זה שקט. שקט זה שמח.

הלכתי מבויש.