אבא שלו אמר לי פעם: הרי אתה לא מבקש מהבן שלך כל יום דיווח על מה הוא עשה היום, אז יוצא שאולי אתה יודע באיזה בית ספר הוא לומד או באיזו יחידה הוא משרת אבל אתה לא באמת יודע עליו הרבה.

את רוב הדברים על הבן הפרטי שלך אתה שומע מחברים שלו או בכלל, מאנשים זרים.

מישהו זר פונה אליך ברחוב ושואל אם אתה אבא שלו ואתה עונה בחשש שכן כי מי יודע מה הוא כבר עשה ואז אותו אדם אומר לך "זכית, יש לך בן נפלא, הוא מאד עזר לי" והולך. אתה חוזר הביתה ושואל אותו איך הוא עזר לאותו אחד ולילד אין מושג על מי אתה מדבר.

כשאתה שומע את זה שוב ושוב אתה מנסה להושיב אותו לשיחה שיסביר לך. הרי הוא לא רופא או עורך דין או שוטר. הוא ילד. אז מה קורה פה? אתה מאמין לו, הוא באמת לא יודע. הוא מסביר לך שלפעמים גם מילה נכונה במקום או חיבוק יכולים להציל ולעזור, וזהו.

אתה מסתכל על החברים שלו והם ילדים טובים. בהתחלה הם ילדים טובים ואחר כך בחורים טובים ואחר כך בני אדם טובים. הוא יוצא איתם ונוסע איתם והולך לישון אצלם והם באים אליו ואתה רגוע. כולם בסדר.

אתה רואה שיש לך פה עסק עם ילד טוב ואתה מנסה לייעץ לו כדי שדרכו תהיה קלה. לאן להתגייס, מה ללמוד, כאלה דברים, אבל הוא לא מקבל עצות. הוא מסביר לך מה הוא רוצה לעשות ולמה, ואתה מבין שהוא מסתדר. לא נעים להודות אבל יצא לך ילד יותר חכם ממך.

ההסברים שלו הגיוניים. כשאתה מסביר לו מה כדאי לו לעשות הוא מסביר לך מה כדאי לסביבה שהוא יעשה. כשאתה מסביר לו איפה יהיה לו קל, הוא מסביר לך שקל זה לחלשים. כשהוא הולך לצופים כי לשם כולם הולכים ושם זה כיף, ושם הכל כבר מוכן, הוא פותח שבט צופים במקום שאין כלום ולילדים שם אין לאן ללכת וכלום לא מוכן מראש או לא מובן.

כשאתה מסביר לו שעם ידע כמו שלו מקומו באיזו יחידת סייבר מובטח ולכן גם עתידו, אז הוא מסביר לך שהחייל עם הרגליים על הקרקע והנשק ביד הוא שמבטיח שלכל היתר יהיה עתיד מובטח, אז לך תתווכח.

אז מה אתה מבין? אתה יודע שהוא בבית ספר ואתה יודע שהוא בצופים ושהוא בשנת שרות ושהוא בצבא. אתה יודע את כל זה כי אתה הנהג. אתה מקפיץ לפה ולשם אז אתה יודע פרטים טכניים.

בשבילך הוא הילד שצריך לדאוג לו שיהיה לו אוכל על השולחן וכסף בכיס ושיהיה לו בית חם לחזור אליו. אתה משתדל לומר את המילה הנכונה במקום הנכון כי אתה גם אבא וגם מורה וגם מחנך וגם מממן. אתה לא יודע שכשהוא

 

יורד מהרכב שלך ומגיע למקומו, הוא הבית החם של אחרים. הוא זה שאנשים מצפים למוצא פיו. הוא המורה, הוא המחנך. הוא האבא.

אתה לוקח אותו לצבא ולא מבין איך הילד הזה, הילד הקטן שלך, שנראה כמו בתחפושת של חייל, ובכלל, הוא נראה זעטוט ליד כל הביריונים האלה ואתה רוצה לעלות איתו לאוטובוס כדי לשמור עליו שלא יאונה לו שום דבר רע. כל היתר יסתדרו כבר, הם גברים בני שמונה עשרה ורק הוא ילד בן שמונה עשרה. ילד מתולתל ועדין. בקושי מתגלח.

ואתה לוקח אותו לקורס קצינים ואתה לא מבין איך זה שמקבלים היום לקורס קצינים גם ילדים. הם לא רואים שהוא עוד ילד?

אתה לא יודע שכל הגברים האלה מסתכלים עליו בהערצה. אתה לא יודע שמילה שלו אליהם תשנה את חייהם והם יזכרו אותו לעד. אתה לא יודע שמילה אחת שלו "קדימה" מצעידה כוחות. ואתה לא יודע שזו היא תכלית חייו, ההנהגה.

כלום אתה לא יודע כי אולי לך זה נשמע יוצא דופן אבל בשבילו זה רגיל. זה היום יום שלו, להצעיד, להנהיג, לעזור, לומר את הדבר הנכון במקום הנכון, והכל עם חיוך.

כששואלים, אתה אומר שהוא ביחידה זאת וזאת וזהו, כי זה מה שאתה יודע.

רק אחר כך, בשבעה, אחרי שהצעיד והוביל וחטף צרור ונפל, אתה מתחיל להכיר את הבן שלך. אז מתחילה ההכרות האמיתית.

באים מפקדים שלו ומספרים ובאים חיילים שלו ומספרים ובאים חברים שלו ומספרים. כל אחד עם הסיפור הקטן המתאר אדם גדול. הבן שלך, הילד, הפעוט, מתגלה כפסיכולוג וכקאוצ'ר וכמנהיג ובעיקר כחבר.

אצלך בבית ָּגַדל אדם גדול וידעת אולי משהו אבל לא ככה.

פה ושם מגיעות תמונות שלו יושב בין אנשים גדולים עם דרגות וכשאתה חושב שכנראה הוא קצת פחד מהמעמד, מספרים לך שכלום לא התחיל עד שהוא הגיע וכלום לא נקבע עד שהוא אישר.

ומגיע סירטון שבו רואים אותו מוביל כוח באיזה מסע וכולם הולכים אחריו והוא קטן כזה בין כולם, עם חיוך ועם ביטחון אבל בגלל שהוא ראשון הוא גם נעלם ראשון מהמסך וממשיך לצעוד ולהצעיד ואתה רואה את הסירטון הזה של האחד עשרה שניות עוד פעם ועוד פעם ובכל פעם כזאת אתה חושב שאולי הפעם הצלם יסובב אליו את המצלמה ותראה אותו לעוד שלוש שניות והוא לא, אבל אתה רואה את פניו במבטי כל הכוח אחריו.

ואתה שומע את עצמך צועק לצלם שימשיך לצלם אותו עוד קצת, עוד רגע. תן לי אותו לעוד שניה.

 

ומגיעים דפים עם דברים שהוא כתב והפיץ בין חייליו ואתה קורא וזה נראה מאמר של מצביא. דפי העצמה שאמורים להחדיר מוטיבציה לפני ַהְׁשָּבָּעה או ביום הזיכרון ואתה עצמך מתמלא מוטיבציה כי גם בך זה נוגע ומשפיע ואתה מתמלא גאווה כי זה הילד שלך כתב את זה ומאיפה בכלל יש לו אוצר מילים שכזה?

וזה הילד הקטן שדאגת לו כשעלה לכתה אלף והנה אתה מרגיש כתלמידו גם אחרי שהוא איננו.

אז מה אתה יודע על הילד שלך? מסתבר שלא הרבה כי כבר חלפו חודשים רבם ועוד ועוד דברים מתגלים.

ואתה רוצה אותו לעוד רגע, לעוד שניה, אבל גם שמונים שנה לא יספיקו לך ללמוד את כל אשר עשה בעשרים וקצת שלו.

עוד מעט שנתיים שהוא איננו אבל אורו עדיין מאיר את דרכינו. יובל זילבר

1.11.2023 – 3.5.1998