תחנת הרכבת, בנימינה.

בפעם האחרונה שהיה כאן, הוא גם היה לבד. בן שתים עשרה בערך.

נהג לקחת אוטובוס לתחנת הרכבת, לקנות כרטיס הלוך חזור לתחנה ששמה היה מופיע על הלוח, לנסוע, לטייל במקום ולחזור. הסתכל על הלוח וחיפש שם שהוא מכיר. בית יהושוע, קיסריה, עתלית. זיכרון יעקב למשל. רק שבוע קודם הם למדו בכיתה על שרה אהרונסון וניל"י, שמות ששייכים לשעורי היסטוריה ופתאום השם הזה, זיכרון יעקב, מופיע על הלוח ואפשר להגיע אליו כמו שמגיעים לגבעתיים. פעם אפילו הגיע עד נהריה וראה כרכרות עם סוסים.

מה טוב ברכבת? אי אפשר ללכת לאיבוד. הנהג לא יכול להחליט פתאום לקחת ימינה כי יש פקק וגם אם טעה בקו אפשר להמשיך ולחזור. מסילת ברזל זה לא כביש. הפחד שלו היה ללכת לאיבוד.

פעם, כשהיה בן עשר בערך, נסע לנווה שאנן לקנות נעליים בפעם הראשונה בלי אבא. רצה להרגיש גדול. אחרי שקנה, התחיל להסתובב בתחנה המרכזית שנראתה לו כמו חוץ לארץ ובדרך חזרה במקום לעלות על קו 31 הביתה, עלה בטעות על קו .310 התחיל להחשיך ורק ְּבֵבית עֹוֵבד הבין שמשהו פה לא בסדר כי קו 31 נוסע ברחובות תל אביב המוארים, אלנבי ולה גארדיה, וקו 310 נסע בכבישים בינעירוניים חשוכים. כל האירוע הזה של לנסוע לבד לקנות נעליים היה עבורו מעין הכרזת עצמאות אז עד המושב בן זכאי, ישוב שלא שמע מעולם את שמו ולא ידע מה מרחקו מביתו שבגבעתיים, לא שאל אף אחד לאן הם נוסעים. התבייש. בבן זכאי, התחנה היתה על כביש בין עירוני צר וחשוך ואז כבר הפחד הקים אותו. התגבר גם על הפחד מפני השלט "אסור לדבר עם הנהג בשעת הנסיעה" ועם קצת רעד בקול שאל

"לאן האוטובוס הזה מגיע"?

עד קריית מלאכי עמד על יד הנהג וכל התחנות היו במקומות חשוכים ומפחידים. בקריית מלאכי התחנה היתה גדולה ומוארת וסוף סוף ירד וחיפש את האוטובוס בחזרה. כשהגיע לתחנה המרכזית בתל אביב, האוטובוס האחרון של קו 31 הביתה כבר יצא והוא מצא את עצמו הולך ברגל מהתחנה המרכזית עד גבעתיים כששקית הניילון עם הנעליים החדשות מטלטלת בידו וחותכת בבשרו. להוסיף לכל זה, הנעליים היו קטנות מדי וההבטחה של בעל החנות שהן מתרחבות, לא מומשה.

ברכבת, החיים פשוטים יותר. התחנה בה אתה יורד, ממנה אתה גם עולה.

אהב ללכת עם הילקוט על הגב במקומות שהוא לא מכיר ולרשום לעצמו את שמות הרחובות בהם הוא הולך כדי לדעת איך לחזור. אהב ללכת במקומות בפעם השניה והשלישית ולהסתובב בהם כאילו הוא בן המקום. חזר לשכונה

 

בגבעתיים והסתכל על השכנים והחברים בהתנשאות של "אין לכם מושג איפה הייתי ממש היום."

הכיר את הארץ לפי שמות תחנות הרכבת, כי חיפה מרכז וחיפה בת גלים אלו שני מקומות שונים בתכלית עבורו.

התחנה בבנימינה שופצה מאז, אבל עדיין הישאירו בה את המראה העתיק. הרגיש כמו חוזר למקום הפשע.

ועכשיו הוא עומד בתחנה וממתין. בכוונה הגיע מוקדם יותר. בכוונה קבע בתחנת הרכבת כי לא רצה לטעות בדרך. זה מה שחסר לו, לטעות בדרך בפגישה הראשונה. אם לא היתה לו הפגישה הזאת, יכול היה לצאת מהתחנה ולהסתובב בעיר כמו בן בית. כמה פעמים פסע בזמנו ברחוב המייסדים היפה. הוא זוכר עדיין איך בשיעור מולדת, כשלמדו על הברון רוטשילד, הפתיע את המורה במידע שקרא אז על הלוח ממש פה בתחנה, שהמושבה נקראת על שם התחנה ולא התחנה על שם המושבה.

בזמנו, בגיל שתים עשרה וארבע עשרה, אהב להסתכל על הפגישות בתחנות הרכבת. רוב הנוסעים עומדים בתחנה וממתינים לרכבת כדי שתקח אותם לעבודה או לצבא, אבל אצלו בראש רכבות היו נוסעות למקומות רחוקים והרי גורל. אולי בגלל הסיפורים של אמא על הרכבת שלקחה אותה בגיל שתים עשרה לאושוויץ או אבא שנשלח ברכבת מפולין לסיביר. אז היתה מלחמת עולם ופה המלחמה היא על עליה לרכבת ומציאת מושב פנוי עם הפנים לכיוון הנסיעה. לפעמים ראה נוסע יורד מהרכבת, מחפש במבטו מישהו שהמתין לו, ואז יש חיבוקים ולפעמים גם דמעות.

לא לכל אחד היתה אז מכונית ורכבת היתה כלי תחבורה נפוץ המקשר בין בני אדם. היה אז מנהג שנלקח כנראה מרכבות אירופאיות של נשים העולות לרכבת ונפרדות מבן זוגן ואז מוציאות מטפחת ראש מהחלון והגבר היה הולך לדרכו רק כשהמטפחת המתנפנפת נעלמה באופק.

ועכשיו הוא ממתין לרכבת המגיעה מחיפה, תעצור בבנימינה ותיקח אותו ואת בנו אליו הביתה.

יש לו רכב אבל השאיר אותו בחניון של הרכבת בארלוזורוב. לא רצה לעמוד למבחן כל הדרך על איכות נהיגתו. ברכבת זה בטוח. זה מה שזכר. ברכבת גם אי אפשר לטעות בדרך.

הוא לא זוכר אם היה רגע מסוים בחייו שהבין שלא יהיו לו ילדים. יום אחד פשוט הבין את זה. אולי אפילו הרגיש הקלה כשהבין זאת. מה הוא מבין בילדים? גם כשהוא עצמו היה ילד הוא לא הבין בילדים. היו איתו ילדים בכיתה, בשכונה, שידעו מה מצופה מהם. חלקם ידעו ועשו בדיוק את מה שציפו מהם ונקראו ילדים טובים, וחלקם ידעו ועשו את ההפך. למה? ככה. הוא עצמו רצה להיות ילד טוב אבל קינא בברדקיסטים או כמו שקראו להם אז, פושטקים. רצה

 

להיות גם זה וגם זה אבל היה לא זה ולא זה. בגלל זה הוא חושב, היה יוצא לטיולים הסודיים שלו ברכבת. מצד אחד מסעות למרחקים גדולים ומצד שני הנסיעות הבטוחות ברכבת על מסילה קבועה ולוחות זמנים קבועים. אמא ואבא יצאו בבוקר לעבודה והוא היה יוצא לדרך. ילקוט על הכתף עם סנדוויץ' שהכין לעצמו לדרך ובקבוק מים עם פטל. עד שחזרו מהעבודה כבר הספיק להיות בקצה הארץ, לטייל ברחובות עיר זרה ולחזור. זה נתן לו להרגיש מורד. גם לא שאלו אף פעם איך עבר עליו היום. השאלה היחידה ששאלו היתה "אכלת"?

לא ציפו ממנו וגם הוא עצמו לא ציפה מעצמו לכלום. תאכל ותגדל. אכל וגדל.

בגיל הנכון ניסה את מזלו עם בנות המין השני אבל הבין שאין לו מה להציע להן. פה ושם סידרו לו מישהי כשהחבר'ה רצו לצאת זוגות זוגות אבל מטבע הדברים סידרו לו תמיד את זאת שאף אחד לא רצה כי היתה אאוטסיידרית כמוהו. זו שחשבה כמוהו שאין לה מה להציע. אותם חבר'ה מבית הספר, מהשכונה, התפזרו להם אחרי התיכון ונעלמו כל אחד לחייו.

לא רק לנשים לא היה לו מה להציע אלא גם לגברים. בכדורגל לא הבין, גם במכוניות לא. סיפורי כיבושי נשים לא היו לו ולמרות שכששמע אחרים מתפארים בכיבושיהם, ידע שהם מגזימים או ממציאים, לא היה בו את הצורך הזה. פעם הוא ניסה. רצה להיות אחד מהחבר'ה. זה היה בצבא והם היו חמישה או שישה אפסנאים המנסים להעביר ערב, ואחרי שכל אחד פרש את משנתו בענייני נשים, מישהו אמר משהו כמו "אני לא מחזיק בנות יותר מדי זמן. משתמש וזורק," ורק הוא עוד לא דיבר והשתיקה שנוצרה כמו דרשה ממנו להוסיף את דעתו בנושא והדבר היחידי שיצא לו מהפה היה "כן, גם אני."

גם הוא עצמו לא האמין לו.

בבסיס צאלים בדרום, באפסנאות, לא היו חיילות וגם עם החיילים לא הצליח להתחבר. בדרך הביתה פעם בשבוע או שבועיים הסתכל על חיילים אחרים איך בטבעיות הם מתיישבים ליד חיילת, ועד תל אביב כבר מתפתח ביניהם משהו. ניסה להקשיב לשיחות כדי לנסות אולי לחקות אותן אבל הן שיעממו אותו.

הפעם הראשונה שחשב על עצמו כאבא, היתה כשהיה בן עשרים וחמש כשחבר ילדות שכבר הספיק לשכוח הזמין אותו לברית של בנו שרק נולד. לא הסתדר לו. הרי הוא בגילו. כבר הוא אבא? הוא עוד ילד הרי. בברית עצמה פגש עוד כמה מפעם והם באו זוגות זוגות. כולם נראו עמוק בתוך זוגיות והתייחסו לאב המרוגש כאילו זה נורמלי והם הבאים בתור.

"למה שמישהי תרצה אותי"? חשב.

"למה שאני ארצה מישהי"? שאל את עצמו.

וניסה. באמת שניסה. חיפש עיניים אבודות ופה ושם מישהי הסכימה להשתעמם איתו. פה ושם מישהי גם נכנסה איתו למיטה. הוא לא הבין מה

 

הרעש הגדול סביב זה. מה שדרש ממנו את רוב תשומת הלב בשעת מעשה היה לא ליצור קשר עין. וגם הן.

בגיל שלושים הרים ידיים. ראה גברים בגילו עם ילדים קטנים מדברים איתם, צוחקים איתם, משחקים, והבין שזה גדול עליו. אמא, שעוד היתה צלולה אז, אמרה משהו כמו "זה מה שחסר לי עכשיו, נכד," ואבא, שעוד דיבר קצת אמר "זה לא בשבילך. אכלת"?

פעם שמע מישהו אומר לחבר שלו, שמאז שקנה אופנוע, בחורות קופצות עליו. מצא מישהו ליד הבית שמלמד רכיבה על אופנוע והתחיל ללמוד. אחרי שלושים שעורים וארבעה טסטים הוציא רישיון ואפילו קנה אופנוע. השעורים עצמם היו בתוך מתחם סגור והמורה היה בקרבת מקום אבל עכשיו הוא אמור לרכב במרחב הציבורי. לרכב הוא ידע אבל פחד לנסוע כי אולי לא יזכור את הדרך בחזרה. בסוף דחף את האופנוע עד בית הקולנוע המקומי ועמד לידו או ישב עליו כדי שנערות יבינו שיש לו אופנוע ויקפצו עליו. אף אחת לא קפצה. אחרי חצי שנה דחף את האופנוע בחזרה הביתה ומדי פעם הניע אותו כדי לשמוע את המיית המנוע ולדמיין את עצמו רוכב עליו. כמובן שניקה אותו באופן קבוע והבריק את הניקלים.

כל פעם שרצה חיזוק לאגו עבר ליד האופנוע ואמר לעצמו "מחר." בדמיון רכב עליו אפילו עד בנימינה.

את מספר הנשים ששכב איתן אפשר היה לספור על כף יד אחת ורוב הסיכויים שכשהן סופרות, הן לא מחשיבות אותו בספירה. פעם הוא שמע מישהי שהיה איתה מספרת עליו לחברה שלה ואמרה לה "הוא כמו נוד ברוח. רגע הוא כאן ואחרי רגע נעלם ואת לא זוכרת שהיה."

אז איך הגיע למצב שהוא עומד בתחנת הרכבת בבנימינה וממתין לבנו בן השש שעד לפני שבוע לא ידע על קיומו?

עד שהוריו נפטרו נדד בין דירות חדר או שניים ומאז ששחררו אותו ממבטיהם החלולים עבר לדירה שלהם. התכוון לשפץ אבל עוד לא יצא לו.

משום מה, היה לו הרגל לעצור בדרך חזרה מהעבודה בגן השעשועים הסמוך לביתו ולהסתכל על הילדים המשתוללים ובעיקר על האבות. היו את אלו שישבו על הספסלים עם ספר או טלפון ומדי פעם, כשעלתה קריאה "אבא תראה אותי" הרימו את העיניים, זייפו התלהבות עם "אני רואה, יופי" והחזירו את העיניים לטלפון, והיו את אלו שהיו עם הילדים על כל המתקנים. נדנדו בנדנדות, הסתובבו עם הילדים בקרוסלות ואפילו עלו על המגלשות והתגלשו עם הילדים והלהיבו אותם עם צרחות התרגשות. היו גם את אלו שהשתוללו עם כל הילדים, גם עם הילדים שאבותיהם ישבו על הספסלים. היה שם סבא אחד שכל פעם שהגיע עם הנכדה שלו כל הילדים קראו לו "המפלצת" והוא עשה את עצמו למפלצת ורדף אחריהם דרך כל המגלשות וכמובן הם ברחו תוך כדי צרחות ואף פעם כמובן לא תפס אף אחד. הוא היה רץ וצועק "זהירות, המפלצת רעבה."

 

ההורים שמחו שיש מישהו שמוציא לילדים את האנרגיה, הילדים היו מאושרים וביחוד הנכדה של אותו סבא שמחה כי בזכות סבא שלה עלה ערכה בעיני שאר הילדים.

הסתכל על כולם ושאל את עצמו איזה אבא הוא היה יכול להיות. ופתאום הוא אבא.

לפני שבוע, ממש שבוע מהיום, נכנס הביתה, הניח את התיק על הכסא במטבח במטרה להוציא ממנו את קופסת האוכל שלקח לעבודה ושאל את עצמו מה נותנים היום בטלוויזיה כשהטלפון שלו צלצל.

בהתחלה נבהל. בשעה כזאת הטלפון שלו לא נוהג לצלצל אלא אם כן יש בחירות בקרוב ואז הוא מקבל שיחות מוקלטות ממועמדים פוטנציאלים. מישהי שאלה אם הוא זה הוא ואפילו אימתה את מספר תעודת הזהות שלו ועד שנזכר בכל האזהרות לא לתת פרטים אישיים בטלפון לאנשים זרים, העבירה אותו לעורך דין עם שלושה שמות ממשרד עם חמישה שמות ורק אחרי שנגמרה השיחה הבין מה נאמר.

מישהי שהיה איתה שש שנים קודם במפגש חד פעמי, מפגש מיותר אם היו שואלים אותו למחרת ואפילו תוך כדי, הניב פרי בטן, והאמא לא חשבה לרגע שהיא מעוניינת בקשר בין הילד לאב והחיים של האם ובנה זרמו עד שלא. האם נפטרה ממחלה קצרה וקטלנית ובתקופה הקצרה הזאת יצרה קשר עם עורך הדין הזה עם שלושת השמות ומסרה לו את שמו שלדבריה הוא האב, כי לה עצמה אין משפחה קרובה, בכל אופן לא כזאת שהיא רוצה להפקיד בידיהם את בנה, ועכשיו, כלומר לא ממש עכשיו אלא יש לו יום או יומיים לתת תשובה אם הוא רוצה לקבל לידיו את הטיפול והגידול של בנו, אחרי בדיקה של הרשויות כמובן, או שהוא יימסר לרשויות בניסיון למצוא לו משפחה אומנת, פנימייה, או בכלל, משפחה מאמצת.

והטלפון נותק.

עד אותו רגע, בטח מאותו רגע שהבין שילדים לא יהיו לו, הרגיש כמו הוא חי על מסילת ברזל עם תחנה אחת שעזב לפני שנים כשפניו לעבר התחנה הסופית בלי עצירות ביניים, ופתאום הרגיש שהרכבת פתאום פנתה ימינה למרות שהפסים מכוונים כמו תמיד, ישר.

אומרים שהריון נמשך תשעה חודשים כי האדם הוא יצור עם קשיי הסתגלות למצבים חדשים, והזמן הזה נדרש כדי להתרגל לרעיון של ילד חדש. להתכונן אליו. פה, לא מספיק שמראש הוא לא אדם היודע לנהל את חייו שלו, גם הגיע כבר להבנה שלא יהיה אבא ואין לו את הכלים להיות אחד כזה. נשאר לשבת על הכסא במטבח ולא זז. בסביבות תשע בערב, אחרי שלוש שעות ישיבה חסרת מעשה, ירד לגן השעשועים. ישב על הספסל הרגיל שלו והסתכל. הגן כמובן היה ריק כי הילדים ששיחקו בו עלו מזמן עם הוריהם הביתה לארוחת

 

ערב ומקלחת. משום מה ראה את גן השעשועים כתמצית ההורות. הסיט את מבטו ממתקן למתקן ודמיין את עצמו ואת בנו משחקים בהם. אחרי, הסתכל סביב ובדק אם הגן באמת ריק, עלה על המגלשה הגדולה, עבר דרך כל המכשולים, זחל דרך צינורות הפלסטיק המותאמים לילדים בני שש. כשגלש בסללום הענק אחרי שסיים את הזחילה, אפילו יצאה לו צעקה "זהירות, המפלצת רעבה."

אף פעם הוא לא גידל ילד. אף פעם לא החליף חיתולים. הרגיש שאם הוא ֶיַדע להתנהל בהצלחה עם אותו ילד שהתגלה פתאום כבנו, על המגלשה הענקית, המותאמת כמאמר שלט ההזהרה לילדים בני שש ומעלה בלבד, ההורות שלו תהיה בריאה. כשנפלטה ממנו הצעקה, כמובן שדבר ראשון בדק אם מישהו שמע, וכשנרגע, לקח נשימה ואמר לעצמו "אני מוכן."

מיותר לציין שלא ישן דקה בלילה. למחרת בבוקר נסע לעבודה כי בבוקר נוסעים לעבודה, אבל בראש הוא היה עם ילד שכל רגע שינה את פניו לפנים של כל הילדים שראה בגן השעשועים. הוא ילד שקט? ביישן? פראי?

כבר בצהריים צלצלה המזכירה שהעבירה את השיחה לעורך הדין שאמר לו שיש אפשרות לתקופת ניסיון. גם הילד שעדיין ָאֵבל על אימו, ינסה אותו, וגם הוא יתנסה בהורות החדשה הזאת שהתנפלה עליו, כי גם אם לא יהיה אבא מושלם, המחקרים מוכיחים שאבא אמיתי תמיד עדיף על כל אלטרנטיבה אחרת וכמובן שכל התהליך ילווה על ידי אנשי מקצוע.

הילד עם אימו גרו בנהריה לכן החליטו שעובדת סוציאלית תגיע עם הילד ברכבת לתחנה בבנימינה והוא יגיע אליה מתל אביב, יפגשו בתחנה ויעלו על הרכבת לתל אביב. ברכבת הוא לא יצטרך לחלק את תשומת ליבו בין הילד לבין הנהיגה שגם ככה קשה לו מחוץ לעיר.

והנה הוא כאן.

לפני כשלושים שנה נהג לעמוד בתחנות רכבת ולהסתכל על פגישות ופרידות מרגשות. שאל את עצמו אם מישהו שם לב.

התחנות הקטנות האלה, תחנות הביניים, נראות כולן אותו הדבר, כמו נשתמרו מזמן התורכים. גייס את ניסיונו מגיל שתים עשרה ומצא ספסל ממנו יראה את כל היורדים מהרכבת. רצה יתרון של כמה שניות לראות אותו קודם.

"הרכבת מחיפה לתל אביב תעצור בתחנה בעוד ארבע דקות" הכריזה ברמקול קריינית החדשות המוכרת שכנראה עשתה חלטורה עבור רכבת ישראל.

אחרי נצח של ארבע דקות נפתחו הדלתות. לא היה קשה לזהות. אשה וילד היו היחידים לרדת בתחנה. אשה טרודה בת שישים בערך עם תיק תלוי על כתפה וילד עצוב עם ילקוט על הגב. הילקוט כמו נלקח מגבו של הילד שהוא היה. גם העצב. האשה מסתכלת סביב כרוצה למצוא והילד מסתכל בחשש למצוא. קם ונעמד מולם. התחנה התרוקנה מלבדם. עוד כמה דקות יגיעו נוסעים חדשים

 

בדרכם צפונה או דרומה אבל עכשיו רק הם. רציף תחנת הרכבת בבנימינה הפך לרגע לחדר לידה. עוד שלושה מטר תיווצר פה משפחה. העובדת הסוציאלית תפקדה כמיילדת. אספה את יד הילד וצמצמה מרחק.

מה עושים עכשיו? מתחבקים כמו לא ראו אחד את השני שש שנים? לוחצים ידיים כמו מבוגרים? גם האבא לוקה בכישוריו החברתיים. מתוך אינסטינקט ירד על בירכיו וכשעמדו כך באותו גובה אחז קלות בשתי ידיו ורק אמר

"גם אני מפחד."

אין לו מושג על מה הוא חתם. העובדת הסוציאלית מיהרה קצת כי הרמקולית מהחדשות הכריזה על הרכבת לחיפה ותוך שלוש דקות הניירות נאספו והסוציאלית נבלעה ברכבת לחיפה. התיישב עם הילד על הספסל.

– אתה רוצה לספר לי על אמא? – פעם אחרת.

–  טוב.

ושתיקה. "הרכבת לתל אביב תעצור בתחנה בעוד ארבע דקות." עלו ונבלעו ברחם הקרון. ושתיקה.

בדרך הסתכלו דרך החלון. בחולפם במקביל לכביש חיפה עבר אופנוע במהירות. הילד עקב אחריו עד שנעלם.

לימים, אמר לי האבא שלדעתו באותו רגע שאל הילד את מה שפתח את סכר היחסים ביניהם

–  יש לך אופנוע?