לא תמיד אנחנו יודעים למה אנחנו אוהבים דבר אחד ולא אוהבים דבר אחר. למה דבר אחד הוא רומנטי בעיננו ודבר אחר לא.

גלית ידעה בדיוק למה היא אוהבת פרחים.

יום הולדת חמש. אמא ואבא לקחו אותה למסעדה ולא הפסיקו לריב. היא היתה רגילה כבר, כי הם כל הזמן רבו. חשבה שככה זה כשגדולים. בצד השני של בית הקפה ישבה אשה יפה ומטופחת. ניגש אליה גבר יפה עם פרח. האשה שמחה לקראתו, קמה וחיבקה אותו. הגבר הגיש לה את הפרח והם התיישבו.

סבא וסבתא משני הצדדים הגיעו עם מתנות ליום הולדתה אבל היא לא הפסיקה להסתכל על הזוג בצד השני. הביאו לה בדיוק את מה שרצתה, בדיוק את מה שבקשה אבל בצד השני היה לה יותר מעניין.

– תגידי תודה לסבתא. – תודה.

– תגידי תודה לסבא. – תודה.

– תפסיק להגיד לילדה מה לעשות. – תפסיקי להגיד לי מה לעשות.

ובצד השני החזיקו ידיים, הסתכלו וחייכו.

מאז היא ידעה. היא אוהבת פרחים. הבעל שלה יביא לה פרחים. פרחים זה גם סוג של אהבה, לא רק צעקות.

פלא שחברים לא החזיקו הרבה זמן מעמד איתה? לא הביאו פרחים, נפסלו, כי כנראה הם מהצועקים.

מאוחר יותר, כשראתה שלא מבינים רמזים, פשוט אמרה.

"כשאתה מגיע, תביא פרחים." לפעמים זה עזר. המחזרים הגיעו עם פרח אחד או זר. עכשיו כבר היה קשה יותר לסנן. מי עדיף? זה שהגיע עם זר גדול ומושקע, זאת אומרת יקר, או זה שהגיע עם פרח בודד?

עד אמנון.

את אמנון, גלית הכירה באוניברסיטה. שניהם לא היו סגורים על עצמם מה הם רוצים להיות כשיהיו גדולים ולכן לקחו כל מיני קורסים לא מחייבים. קצת היסטוריה, קצת פסיכולוגיה וקצת פילוסופיה. בשיעור הראשון בפילוסופיה הוא ישב לפניה והעיניים שלה נתפסו על העורף שלו. היה מעין קונטרסט בין העורף לתנועות הידיים. עורף רחב המוסתר על ידי תלתלים שחורים. עורף חזק, של

חקלאי, ומצד שני, מדי פעם נשלחה יד עדינה ליישר תלתל סורר. המרצה דיבר

ביבשושיות על אפלטון, מה שעזר אולי לתשומת ליבה להתמקד בצוואר, בתלתלים וביד מיישרת התלתלים.

מצאה את עצמה מקמבנת לשבת לידו בשעור הבא, עוד שלושה ימים, אבל כבר בדרכה לשיעור היסטוריה, קומה מעל, ראתה שהוא צעד אחד לפניה במדרגות. משום מה, עורף החקלאי שלו הבטיח לה שהוא איש של פרחים. שאלה אותו בגמלוניות אם הוא גם להיסטוריה. הסתובב אליה ורווח לה לראות זיק בעיניו. נראה לה שאהב את מה שראה. גם היא לא היתה אדישה לצד השני של עורפו. כל כולו היה ניגודים. פני אל מסותתות עם עיניים רכות, אף זווית ישרה ושפתיים מעוגלות. הגיעו לכיתה ואת המבחן הראשון ברומנטיות, עבר. פתח עבורה את הדלת ונכנס אחריה.

גם את המרצה להיסטוריה היא לא כל כך שמעה. עכשיו גם את העורף לא ראתה כי ישבה לצידו. רק את תנועות ידו הכותבת הרגישה לאורך ידה השמאלית. הציצה למחברתו. שורות קצרות, כתב מעוגל. האות למד גבוהה ועושה גג לאותיות שמימינה, רגל האות קוף ְמַרֶּצֶּפת אותן מימין וזנב האות תו ְמַרֶּצֶּפת משמאל. רק כדי להדגיש את הניגודיות שבו, המשפט האחרון שכתב בסוף השעור היה "ההיסטוריה מלאה בתפניות עקלקלות" כשהמילה 'עקלקלות' סגורה מכל צדדיה על ידי גגות הלמד ורצפות הקוף. האמת היא שגלית לא הבינה כלום בגרפולוגיה אבל את מה שראתה, ציינה לעצמה לבדוק אחר כך, מה שלא קרה כי שכחה הכל בדקה האחרונה של ההרצאה כשהמרצה נתן כמה הנחיות קריאה לשעור הבא וראתה שבלי משים הוא מקשט עם עלים את הדף.

סופית, הוא איש של פרחים.

היא לא תתן למציאה כזאת לברוח לה. כבר שמעה סיפורים על כאלה שדחו החלטות כאלה ליום יומיים ובדיוק אז הכירו מישהי אחרת.

"ראיתי שרשמת הכל" אמרה לו.

"כן" ענה, "בבית אני מעתיק את זה למחברת אחרת וככה אני לומד".

"וואו, משקיען" חשבה לעצמה, ועשתה את מה שלא העזה מימיה "אתה רוצה ללמוד איתי"?

החקלאי שבו לא מבין דקויות.

– את מתחילה איתי? – כנראה שכן.

– אז הערב בשבע? – הערב בשבע.

–  אפשר כתובת?

נתנה לו כתובת וכמובן לא שכחת להוסיף

–  תביא פרחים.

ולא שהיו חסרים לה פרחים. גרה בבית שכור בקיבוץ במרכז, ומסביב לבית, כל פרחי העונה.

בשבע בערב דפיקה בדלת. החליף חולצה, אותם ג'ינס. על כתפו אותו תיק שהיה עליו כשנפרדו ביציאה מבניין גילמן באוניברסיטה. בידו פרח. חרצית.

חרצית.

לא טרח אפילו להביא פרחים. כנראה פה ליד ביתה נזכר שאמרה לו "תביא פרחים," התכופף ותלש את הפרח הראשון שראה. חרצית. גם נדמה לה שהריחה את האדמה ממנה נקטפה החרצית. מה השלב הבא? שיכתוב לה שיר של ביאליק? שישווה אותה עצמה ליבלית? לקוץ?

כן, הוא היה איש שיחה מרתק.

כן, הוא ידע לנשק כמו אף אחד לפניו.

כן, היום היא כבר יודעת, כמו אף אחד אחריו.

כן, אהבה להתכנס אליו ולחיבוקו בתום מעשה אהבה או סתם כך בלילות קרים.

אבל כן, הוא הביא חרצית והבחור ההוא מהמסעדה ההיא לא יצא לה מהראש. לא רק חרצית. הם ביחד כבר חודש וחצי וכל ערב כשמגיע אליה, מביא את מה שמצא בדרך. פעם, וזה כבר שבר אותה לגמרי, הוא עמד בדלת עם סביון.

סביון, תתארו לכם.

לא עזרו שיחות הפילוסופיה איתו שנתנו לה זוויות חדשות לראיית עולם.

לא עזרו שיחות הפסיכולוגיה איתו שנתנו לה זוויות חדשות לראות את עצמה. נפרדה ממנו.

תשאלו ובצדק, איך אני מכיר אותה ואת סיפורה?

ובכן, לפני כשבועיים הזמינו אותי לספר סיפורי אהבה ואכזבה במתנ"ס נשים במקום כלשהו במרכז, והיה ערב נפלא והנשים היו מקסימות וכמו בכל סוף ערב שכזה, ניגשו אלי נשים ובמבט רב משמעות אמרו לי דברים כמו "יש לי סיפור בשבילך שהאוזניים יעמדו לך, אבל זה עוד לא הזמן לספר אותו," ורק ליד האופנוע, כשאני מתאבזר במגינים וכפפות, ניגשת אלי האשה המנהלת את המתנ"ס, זו שהזמינה אותי למקום. חשבתי שהיא רוצה לומר תודה אבל אז היא אמרה לי "תרשום כתובת וסע אחריי, יש לי סיפור בשבילך."

אני לא מכיר משפט יותר מגרה מאשר "יש לי סיפור בשבילך" אז רשמתי את הכתובת בווייז ורכבתי למקום. הגעתי לשכונת סביון. מכיוון שאני על אופנוע, הגעתי הרבה זמן לפניה, והיה לי זמן להתרשם מהמקום. זו היתה יותר טירה מאשר בית. גדול ומרשים ומאד עשיר. כבר מחוץ לחומת הבית, ראיתי שיש

בפנים גן, לא גינה. כשהיא הגיעה והשער נפתח לכבודה, נכנסתי. הרגשתי באתר תיירותי.

נכנסנו. בית מפואר. יצירות אומנות בכל פינה אבל מה שמשך את תשומת ליבי במיוחד היו זרי הפרחים שהיו בכל פינה. לאחד מהם אפילו הושטתי יד לבדוק אם הפרחים אמיתיים והיא חייכה וזה מה שהתחיל את הסיפור שסיפרתי בהתחלה, שהתרחש, יש לומר, לפני עשרים וארבע שנה.

עכשיו היא נשואה כבר עשרים ושתיים שנה, יש לה שני ילדים, בעל מאד עשיר ובהתנדבות היא מנהלת את מתנ"ס הנשים אליו הזמינה אותי.

"אז מה הסיפור"? שאלתי אותה, "אני רואה שבעלך מביא פרחים הביתה."

"כן," היא עונה, "הוא שולח." יש לו הוראת קבע בחנות הפרחים קרובה באור יהודה, והם שולחים פרחים שלוש פעמים בשבוע".

"זה טוב או לא? לא הבנתי".

"רציתי פרחים אז עכשיו אני טובעת בהם." הבנתי. לא רק בעיני זה נראה מוגזם.

דבר נוסף שהבנתי, זה שאין לי מה לעשות עם הסיפור הזה שלה כמו שהוא, כי הוא חסר פואנטה. בזהירות שאלתי אותה "תגידי, תהיה לך בעיה אם אכתוב את הסיפור שלך ואוסיף בסוף שנפגשת עם אמנון בימים אלו, ברחת איתו ואולי אפילו פיתחת אלרגיה לפרחים"?

"אין צורך" היא עונה. "אמנם לא פגשתי אותו, אבל פגשתי לפני שבועיים את הבן שלו," ועוד מוסיפה "בגלל זה התאים לי עכשיו שאמרת שיש לך סיפורים על אהבה ואכזבה".

"לפני שבועיים" היא מספרת, "הגיע השליח של הפרחים, וזה היה שליח שעוד לא ראיתי אבל הכרתי. שתי טיפות מים אמנון."

"את זוכרת עד היום איך הוא נראה"? שאלתי.

"איך לא אזכור"? היא שואלת, "מאז אני הולכת לישון איתו כל ערב. אני גם זוכרת את הריח שלו, ריח אדמה."

"וואלה"? שאלתי. את עצמי שאלתי אם יש נשים בעברי שזוכרות את הריח שלי.

"וואלה," היא עונה. "מכיר את לילות משי לבן של המודי בלוז"? ודאי שמכיר.

Nights in white satin Never reaching the end Letters I've written Never meaning to send

"אין לך מושג כמה לילות הלכתי לישון במיטה שהעוזרת ציפתה בסדיני משי לבן ובראש כתבתי מכתבים לאמנון, מכתבים שלעולם כמובן לא נכתבו ובהכרח לא נשלחו".

"ו"?… שאלתי.

"ומסתבר שחנות הפרחים באור יהודה, זו שלבעלי יש בה הוראת קבע, היא של אמנון. יוצא ככה שאמנם בעלי משלם על הפרחים, אבל אמנון הוא זה ששולח אותם. החנות היתה שלו עוד כשלמד באוניברסיטה".

"אז למה הוא לא הביא לך בזמנו פרחים מהחנות אלא קטף חרצית"? שאלתי אותה.

"גם אני רציתי לדעת, אבל לא רציתי לומר לו שאני מכירה את אבא שלו, אז רק אמרתי לו שבטח זה עוזר לו כשהוא מחזר אחרי בחורות, שיש לו פרחים, אז הוא אמר לי שממש לא. הוא אמר "אני כמו אבא שלי. פרחים בשבילנו זה לא רומנטיקה. פרחים זו סחורה שצריך לקנות ולמכור ברווח, לכן כשאני מכיר מישהי שאין לי שום דבר מיוחד אליה, אני מביא לה פרחים מהחנות, לעשות רושם. וכמו אבא שלי, כשאני מכיר מישהי מיוחדת, אני קוטף עבורה פרח שדה, לא פרח מוגן כמובן, אבל כזה שלא עולה לגדל ולא עולה לקנות. טבעי. חרצית למשל זה פרח לבחורות מיוחדות במינן. או סביון.

"אני אישית" הוא הוסיף, "אני אישית עוד לא זכיתי להכיר מישהי שעבורה הייתי צריך להתכופף ולקטוף פרח ישר מהאדמה ולתת לה אותו, אבל אבא אומר שלכל אחד יש אחת כזאת בעולם, ורק צריך לפקוח עיניים ולראות אותה."