קחו את הזברה למשל. איזה סיכוי יש לה? אפס.

לכל לטאה קטנה יש כמה תכונות להסתתר מפני טורפיה או לברוח. יש לטאות שמחליפות אפילו את הצבע שלהן כדי להסתתר, או אפילו מנתקות לעצמן חלקים שתפסו להן, ומגדלות במקומם אברים חדשים. אפילו זבובים. שעה אני יכול לנסות לתפוס זבוב ללא הצלחה. בורח.

וזברה? כלום. שמו לה פסים כדי שהילדים יתלהבו מחמור משונה, כאילו שזה יעלים אותה בסוואנה, הניחו אותה בין כל הצ'יטות, האריות, הנמרים ובעצם בין כל מי שרעב, ואמרו לה תאכלי עשב ותחכי שמישהו יבוא לאכול אותך. גם אמרו לה אל תנסי לברוח כי זה לא יעזור לך.

הדבר היחידי שיש לה להתגוננות, זה הזנב שבו היא מנפנפת כדי לגרש זבובים. לרוץ היא לא רצה מהר. אולי מהר יותר ממני, אבל זו לא חוכמה, ואני גם לא ארדוף אחריה. ציפורניים אפילו אין לה. כאילו נולדה להיות אוכל לעצלנים. אוכל לאריות זקנים שכבר לא רצים מהר ובכל זאת צריכים לאכול משהו.

בזמן האחרון קופצים לי סרטונים כאלה על חיות טורפות ונטרפות, ולמרות שזה מלחמה על חיים ומוות שבסופן אחת מהן, הזברה בדרך כלל, שוכבת פעורת קרביים, מראה דוחה לכל הדעות, העיניים מסרבות להתיק את עצמן מהמסך, והאצבע לא נשלחת להעביר את הסירטון למשהו יותר רגוע.

יותר מזה. אם הסרטון מתחיל במרדף, אנחנו רוצים שהזברה תיתפס, כי אחרת יש אכזבה. למה בזבזנו כמה שניות על מרדף חסר תוצאה? תנו לראות דם.

בסרט הכי מצמרר הזברה לא נטרפה. כמה אריות תפסו זברה, אכלו אותה, ובצד נשארה אחת אחרת, קרובת משפחה אולי, ובסופו של תהליך, נשארה לעמוד בין כל האריות שכבר לא היו רעבים ושכבו בשמש לנוח אחרי האוכל. הזברה עמדה וליחכה עשב והסתכלה על האריות ועל הפגר שנשאר מזו שלפני כמה דקות הלכה לצידה, וידעה שאחר כך, מתי שהוא אחר כך, גם היא תֵּאָכֵל. מדי פעם היא ניסתה לצאת מהמעגל, אבל אחד או אחת מהאריות, במעין עייפות כזו של אחרי ארוחה כבדה, נגעה בה קלות, כדי להחזיר אותה למרכז, כמו שאבא היה שומר את הקרפיונים באמבטיה כמה ימים כדי שיהיו טריים לארוחת החג, הם שומרים את הזברה טריה לאחר כך, לכשיהיו רעבים. "בינתיים תסתובבי כאן ואל תעשי רעש" הם אומרים לה, "תני לישון ותהני מעוד קצת עשב, עוד קצת שמש, ואם את יכולה, תשמיני טיפה. תראי כמה אנחנו פה. שתספיקי לכולנו". אז היא עומדת ומסתכלת מסביב ומתרגלת למצבה ובאמת אוכלת קצת עשב ואולי אפילו נהנית מהשמש. אני לא יודע.

מה שאני כן יודע זה, שראיתי את הזברה הזאת, והיא הזכירה לי את גילי. ביני לבין עצמי אני קורא לו גילי כי ככה הכרתי אותו, גילי. אני חושב שאני החבר היחידי שלו מהילדות. לכל יתר מכריו הוא גלעד. לפני כמה ימים הייתי אצלו בחברה. עשה הרמת כוסית לכבוד האקזיט והזמין אותי. פגשתי שם גם את בת שבע, אשתו. נשארה יפה כמו פעם. לפי החשבון שלי זה האקזיט השלישי שלו. נחשב לכריש בתחומו וכנראה לכריש לא מתאים השם גילי. כשראיתי את הסירטון על הזברה לא יכולתי שלא להשוות לגלעד של פעם. לגילי.

גילי, בגדול, היה אוויר. לגילי, או כמו שאמא שלו קראה לו, גילצ'וק, לא היו ציפורניים להגן על עצמו. לא היה לו כלום להגן על עצמו. גילי הסתובב ביננו, וכמו הזברה, ליחך עשב וחיכה להוראות. חיכה להיטרף.

למה בכל זאת הוא הסתובב אצלנו בסוואנה? אצלנו בחבורה? לזה היו כנראה המון סיבות.

קודם כל, הוא היה המצחיקן. הצחוקים היו הפסים שלו שנועדו להרשים ילדים.

"תראו, הנה חמור עם פסים" היה כמו "תראו אותו, הוא חושב שהוא מצחיק". כשהיה משעמם, מישהו אמר לו משהו כמו "גילי, ספר את הבדיחה עם הכורדי", וכשהיה מתחיל, היו מפסיקים אותו באמצע עם "לא זאת, השניה" ואז "לא זאת", ובלי לספר בסוף כלום, כולם היו מתפוצצים מצחוק, והוא היה בטוח שיש לו חוש הומור.

דבר שני, הוא היה התלמיד הכי טוב ולכן מועמד טבעי להעתקה במבחנים ובכלל, להעתקת עבודות בית.

דבר שלישי, הוא יופי של שליח. בהתחלה זה היה "לך תביא גוגואים", אחר כך "לך תביא קולה", ובסוף גם "לך תביא סיגריות". מכיוון שההורים של גילי היו עשירים, אף אחד לא החזיר לו את הכסף על הקולה או הסיגריות. "תרשום" אמרו לו.

כשהתחלנו לשים לב לבנות, גם גילי נתן עינו בבת שבע.

כמו שאומרים, מין מוצא את מינו. כל אחד יודע את מקומו בשרשרת המזון, ומוצא לעצמו זיווג, גם אם הוא זמני ביותר, המתאים למידותיו, ולכן בועז אסף לחיקו את מיכל, עוזי את דורית ויוחאי, השלישי בשרשרת המזון אצלנו, לקח את השלישית בשרשרת המזון הנקבית, חמדה.

כמו שהאריה אומר לזברה לאכול קצת ולהשמין כדי שבבוא הזמן תהיה טעימה יותר, כך גם בועז, עוזי ויוחאי, קירבו אליהם את גילי ונתנו לו להרגיש אחד מהחבורה. שאלו לשלומו, התעניינו ברגשותיו, וברגע הנכון, כשהיה ממש מוכן לאכילה, הרגו בו חלק. לכן, כשישבנו מול המדורה בשעה מאוחרת, הבנים בצד אחד והבנות בשני וכל העיניים מהופנטות באש, פתח גילי את סגור ליבו וסיפר שבסתר ליבו הוא מאוהב בבת שבע.

בת שבע היום, היא אחת הנשים היפות שיצא לכם להכיר, אבל אז, בגיל שש עשרה, יופי לא היה הצד החזק שלה. נראתה יותר עכברונת.

בועז, כמו כל טורף, מזהה מיד טרף טוב, ולהבדיל מהאריה, הוא אוכל גם כשהוא לא רעב, התכופף קדימה כשבידו ענף יבש בו הוא הופך בגחלים הלוחשות, עיניו מקבלות את צבע האש, ופיו, שברגעים כאלה מפיק קול שקט וסמכותי, מסיט את ראשו לגילי שמרגיש באותו רגע שרק הוא ובועז נמצאים ליד המדורה, מצב שרק בדמיונו יכול להתרחש, והקול שאין לסרב לו אומר: "לך תגיד לבת שבע שתחכה מאחור, בין הברושים".

גילי עובר למצב צבירה שהוא טרם היה בו. מצד אחד לדבר עם בת שבע. משהו שהוא לא העז לעשות מכיתה אלף בערך. מצד שני שתחכה בין הברושים, שרק במשפט הזה יש אווירה של זימה, ועל הכל, בועז, שלא אומרים לו לא. שניה של היסוס ואז החיזוק שבועז כל כך טוב בו: "לך, לך, תגיד לי תודה אחר כך".

בלי יכולת שיקול הוא עשה את מה שבני ישראל עשו בזמנו, נעשה ונשמע. אולי מיוזמתו הוא לא מסוגל לדבר עם בת שבע, אבל מיוזמתו של בועז, הוא יכול גם יכול. אנרגיה שהוא לא ידע שקיימת בו התחילה לזרום בעורקיו, הוא קם על רגליו, עשה סיבוב מסביב למדורה, התכופף בין עדה לבת שבע כשהוא דוחק את עדה לזוז הצידה, מקרב את שפתיו לאוזנה של בת שבע ובקול שהוא עצמו לא זיהה, לוחש לה לגשת אל בין הברושים. ואז הוא נעמד על רגליו ושב למקומו, מרגיש כמו מישהו אחר מפעיל את אבריו . חוזר למקומו ואפילו לא מהנהן לבועז שמילא את מצוותו. זה ברור.

צלליתה של בת שבע קמה מהעיגול ויצאה אל כיוון הברושים. בועז מסמן לגילי שעוד לא יזוז ולוחש לו: "תן לה להתבשל בתשוקתה". גילי, שבדמיונו ראה את עצמו עם בת שבע לא מעט פעמים, לא תכנן מעולם מה קורה שניה אחרי הפגישה, אבל בועז שוב התכופף אליו קלות ולחש: "תן לי להכין לך את הקרקע. שב פה עד שאסמן לך". קם והלך אל בין הברושים.

גילי רצה להיות זבוב על הקיר, או לצורך העניין, זבוב על אחד הברושים. למה? כי כבר יצא לו לראות סרט אחד או כמה של העניין עצמו וידע מה תפקידו של כל אחד. הבעיה שלו היתה, מה עושים כדי להגיע למצב הזה, או כמו שבועז קרא לזה "איך מכינים את הקרקע?"

עברה דקה ועוד אחת. עברו אפילו כמה. גילי, שאמנם ישב בעיגול מסביב למדורה עם העיניים באש, אבל כל תשומת ליבו היתה נתונה לברושים, ונדמה היה לו, שהוא רואה את קצוות ברוש אחד או שניים נעים קלות, אבל אולי היתה זאת רק הרוח.

אחרי קצת יותר מנצח, חזר בועז. לא חזר כמו שהלך, אלא הופיע מבין העצים, נעמד, סידר את מכנסיו, יישר את הצווארון ובא לשבת ליד גילי.

"לך, היא מבושלת", אמר.

גילי ראה שכולם מסתכלים על בועז. גם הבנות. גם מיכל. גם הבנים. קם. את הצעד הראשון עוד עשה בהיסוס, אבל כמו פגע בו ברק, הברק ששנים אחר כך הצטער שלא פגע בו כמה דקות קודם, ורץ אל בין הברושים.

הבנות, שכמוהו, הברק היכה בהן כמה דקות מאוחר מדי, רצו ומצאו את בת שבע מכונסת בתוך עצמה ובתוך גילי. כמו שבלול בתוך שבלול. יחידה אחת של ארבע ידיים, ארבע רגליים ולב מרוסק אחד. וגוף מרוסק אחד.

גילי, גילצ'וק, באותו לילה שינה את שמו לגלעד, השם שנתנו לו בלידה.

לדעתי, למרות שאף פעם לא שאלתי אותו על כך, באותו לילה גם הפסיק להיות זברה.