מכירים את זה שאתם מרוכזים בדבר אחד ופתאום מגיע ארוע בלתי צפוי ומערבב לכם הכל?

לי זה קורה על בסיס יומי שלא לומר רגעי. אני כותב סיפורים, ויותר משאני כותב, אני מחפש אותם, אז אולי בגלל זה הראש שלי מתרוצץ כל הזמן. בימים אלו, הראש עסוק במיוחד. ספר שכתבתי נמצא בעריכה אצל מישהי שאני סומך עליה מאוד אבל היא מוחקת לי הרבה וזה כואב לי פיזית. בלי קשר, אני באופן קבוע, חושב על הסיפור של יום שישי שעבר ומחפש משהו ליום שישי הבא. אין פלא אם כן, שאני יוצא מהבית לכיוון מסוים ומגיע לפעמים למקום אחר. גם אם אני מגיע לאן שרציתי, אני לא זוכר מה אני עושה שם.

בשבתות זה הכי קיצוני כי יש נפילת מתח. יום קודם, בשישי בבוקר, הגעתי עם סיפור לקו הסיום ופרסמתי אותו, ויחד עם זאת יש ריקנות כי צריך נושא לסיפור של שישי הבא ואין לי כלום. יש המון התחלות ואני עוד לא יודע באיזו מהן להיאחז. ויש את מה שנקרא, החיים עצמם, כמו לימודי הרפלקסולוגיה, העבודה, משפחה וכו'.

אז ביום שישי האחרון, ממש ביום שהעליתי את הסיפור לשבת, אני נוסע לקיבוץ גבעת השלושה, שם גרה ביתי, כדי לאסוף את הנכדה, כי היא רוצה לישון אצל סבתא, וכל הדרך אני חושב על שבע עשרה דברים יחד והראש עובר מאחד לשני בלי הפסקה. חושב על זה שכתב לי שהשבוע הסיפור לא היה משהו, על זה שכתב שהיה גדול, על אלו שלחצו לייק, מודה לאלו ששיתפו, ומתחיל לחשוב מה לכתוב בשבוע הבא. אתם יודעים הרי שאני כותב רק על מה שקורה באמת, ובינתיים, לא קרה כלום. ממש לפני רגע, בדרך לקיבוץ, אני רואה יהודי חרדי, נראה תימני, על אופניים עם שבשבת רוח צבעונית של ילדים, ותיק של טלית קשור על הסבל. תופס לי את העין ואני כבר מספר לעצמי את הסיפור שלו.

מרחוק אני כבר רואה את שער הקיבוץ שכמובן סגור וצריך לצלצל לילדה שתפתח לי את השער. אז אני מצלצל והיא אומרת לי "רגע". מה שהיא צריכה לעשות זה לנתק את השיחה איתי ולהתקשר למספר שפותח את השער. מכיוון שאני אבא שלה איזה יום יומיים, אני יודע שברגע שהיא תנתק היא תראה משהו שימשוך את תשומת ליבה והיא תשכח ממני, אבל אני רגיל. גם אני כזה. מכונית עומדת לפני השער וגם מחכה שיפתחו לה. אני נעמד על ידה. חלונות כהים. וככה אנחנו עומדים וממתינים. פתאום נפתח החלון של הנהג שעושה לי סימן עם היד שאפתח גם אני. מעניין שגם הרבה שנים מאז שבכל מכונית יש חלונות חשמליים, עדיין הסימן המוסכם של "תפתח את החלון" זה עיגולים עם היד כאילו יש ידית פתיחה. פתחתי.

שלום חנוך.

שלום חנוך יושב בנונשלנטיות, מסתכל עלי כאילו אנחנו נפגשים כאן יום יום, ושואל "תפתח לי את השער"?

אני לא פראייר. את כל ההפתעה והבום העל קולי שחטפתי, הצלחתי להסתיר, וגם אני בנונשלנטיות אמרתי לו "כל כך הרבה שערים פתחת לי כל החיים אז מה זה שער אחד ביננו"? חייך.

"תודה. איזה שערים למשל פתחתי לך"?

ידעתי שאם אני עונה תשובה בנאלית, הוא מקסימום אומר "תודה", השער נפתח והוא נעלם. כל כך קיוויתי שהילדה שכחה היום לקחת רטלין והיא לא תפתח את השער בקרוב. ידעתי שמתחילה פה ידידות מופלאה אם רק אקבל מספיק זמן איכות איתו. עשיתי את עצמי מתקשר שיפתחו לי ועשיתי לו סימן ש"עוד רגע". לא נפתח. ילדה טובה.

אחרי כמה שניות פתחתי את הדלת ויצאתי כאילו כדי להתמתח וגם הוא יצא. התקרב ושאל "איזה שערים למשל"? אנחנו בערך באותו גובה למרות שעשרים פעם ראיתי אותו בהופעה והוא נראה לי שניים וחצי מטר גובה. אולי הגיטרה מוסיפה גובה.

ככה עמדנו וידעתי שרק את המילה הראשונה אני צריך. אחריה אי אפשר יהיה לעצור.

"חסר"? שאלתי.

"דבר", אמר.

"כל הפעמים שאספתי מישהי מביתה ולא היה על מה לדבר, לחצתי על PLAY והקול שלך המיס את לבבה והפיל את החומות. כל הפעמים שלקחת אותי אתך לפאב וצעקתי לך שזה לא גיברת זה אדון. כשלקחת אותי פעם אחר פעם לטיול ביפו. כשאמרתי את מילותיך באוזני נשים. כשאמרתי לה שאני רוצה אותה בזרועותיי, ככה וככה, והיא באה אלי, ככה וככה. כשסיפרת במילים שלך את אהבת נעוריי וכשאמרתי אל תוותרי עלי והיא לא ויתרה. חסר"?

חשבתי שזה ישמע אדיוטי אם אספר לו שבספר שאני כותב, רציתי לפתוח כל פרק במשפט "פרק ראשון ובו יסופר יסופר" וכך בשני ובשלישי כמו ב"אשת האיכר" אבל העורכת מחקה לי את זה, או איך נשארתי בצבא לשמור עוד שעה כי אמרו בטרנזיסטור לפני החדשות, שבשעה הבאה נשמע שיר חדש של שלום חנוך וחיכיתי וזה היה "אדם בתוך עצמו" בהשמעת בכורה, ומאז, במאה הופעות, שרתי איתו את השיר הזה , למרות שאז, בדת"ק שבע, באמצע הלילה, לא הבנתי מה הוא רוצה מהחיים שלי ומה זה אומר שאדם גר בתוך עצמו. מה הוא? חילזון? ולמה הוא מקבל מכה כל פעם שהוא פותח את הדלת. (היום אני יודע כבר שזה מכר ולא מכה).

"מה אתה עושה"? שאל אותי. מה אומר לו? שאני פקיד בתעשיה אוירית?

"אני כותב. לא שירים. סיפורים".

"מה למשל"? שאל.

"רוצה סיפור"? שאלתי אותו וזה נשמע כאילו אני שואל ילד לפני השינה אם הוא רוצה סיפור.

"למעשה", אמרתי לו, "למעשה גם כתבתי ספר שנמצא עכשיו בעריכה ומכיוון שאני אוהב לערבב מציאות ודמיון, גם אתה מוזכר בו במילה או שתיים".

"אני"? שאל. עניתי שכן. "ולא חשבת לבקש אישור? אולי זה לא ימצא חן בעיני מה שכבת"?

"חשבתי, ואם יהיה צורך, אבקש. אני מפחד שהעורכת תחתוך גם אותך החוצה אז בינתיים אין מה לבקש".

חשבתי שהוא כועס אבל אז הוא אמר, "תשלח לי את מה שכתבת ואומר לך עוד לפני שהיא תחתוך".

על כל יתר השיחה אין הרבה מה לכתוב כי אני בעיקר גמגמתי וריירתי והוא היה סבלני ואחרי דקה בערך מישהו הגיע מבפנים ופתח את השער. לפני שנפרדנו בלחיצת יד (לחצתי לשלום חנוך את היד), הוא נתן לי כתובת מייל.

לא ראיתי לאן נסע בתוך הקיבוץ אבל אולי יום אחד אשמע על זה בשיר. הגעתי לילדה שראתה אותי ונזכרה שלא פתחה לי. אמרתי לה שבזכות זה שלא פתחה, דיברתי עם האיש שחלם שיר על פראג. משום מה פקפקה בשפיותי והלכה להתייעץ עם בעלה אם זה בטיחותי לתת לי את הבת שלהם.

נתנה. נסענו הביתה וגם בבית לא סיפרתי כלום. רציתי עדיין לשמור את זה בפנים. כשהמחזקת הלכה לחדר השני לעשות עבודות יצירה עם הנכדה, פתחתי את המחשב וניסיתי לבחור מה לשלוח לו.

נורא רציתי לשלוח לו את הקטע שהילד בספר, אורי, פוגש את אריק בגינה הציבורית ליד הבית, ומדבר איתו. לא באמת, בדמיון. הילד בספר מדמיין דברים. לא שלחתי לו את זה כי פחדתי שיקנא שהילד פוגש את אריק ולא אותו. בסוף שלחתי לו עמוד וחצי שבו אורי, משמיע לילדה שהוא אוהב, בפעם הראשונה, את התקליט "פוזי", ובפעם הראשונה היא שומעת את "פראג", ושומעת אותו שוב ושוב ואורי מסתכל עליה כשהיא מקשיבה, ורואה את הפנים שלה משתנות במילים "דומיית כניעה בלי קרב, איש את נשקו נצר עד מוות" ואני מספר לה שכתב את זה בחור בשם שלום חנוך, ואותו ואת אריק, זה ששר את השיר ועוד אחד, אורי זוהר, המשטרה עצרה השבוע, כי הם עישנו חשיש ואמא אומרת שכל אלה מהבוהמה מסוממים אבל לא נראה לי שמי שכותב כאלה מילים יכול להיות מסומם.

 בפחד לחצתי על כפתור ה"SEND".

וחיכיתי.

וחיכיתי.

בערב הוא מחזיר לי מייל וכותב שקשה לו לקרא ככה שזה מוּצָא מהקשרו, ואם אני יכול, שאשלח לו את הכל. את כל הספר. התחלתי לתרץ שאת הספר החצי ערוך קשה לקרא כי הוא מלא מחיקות ותוספות ואת הלא ערוך… אבל הוא כתב לי להפסיק לבלבל לו את המוח ולשלוח. הוא גם מדבר בחרוזים. שלחתי. וגם כתבתי את מספר הטלפון שלי. שיהיה.

וחיכיתי.

וחיכיתי.

הנכדה היתה אצלנו עד למחרת. גם את הנכד נסעתי לקחת. ואחר כך החזרתי אותם כי אנחנו אוהבים אותם אבל יש גבול. והיום עבר. וגם יום ראשון. ושני. מדי פעם התחלתי לחשוש שאולי דימיינתי את הכל אבל אז הייתי פותח את הדואר וקורא שוב את המייל שלו ורואה שהוא אמיתי.

ברביעי אחר הצהריים הוא מצלצל. זו היתה שיחה ממספר לא מזוהה.

"אתה בבית"? הוא שואל בלי הקדמות.

"כן", עניתי וישר הסתכלתי מסביב לראות אם הבית מסודר מספיק לאורחים.

"כתובת", הוא אומר. מדבר בקיצור. אולי זה ההבדל בין מי שכותב שירים למי שכותב סיפורים. גדולי הסופרים לאורך השנים כתבו ספרים שלמים על אהבה והוא כתב שורה "אני אוהב אותך ככה וככה" וכל אחד שומע את סיפור אהבתו שלו. נתתי לו את הכתובת וניסיתי גם להסביר מאיפה הכי כדאי לנסוע אבל הוא כבר ניתק.

מה עושים? ניגשתי לחדר עבודה להגיד למחזקת מה עומד להתרחש עוד רגע, אבל היא סימנה לי שהיא באמצע משהו ושלא אפריע לה להתרכז. לא הפרעתי. כשרק הכרנו, אמרה לי שהיא שלי לנצח, אבל אם שלום אומר לה בואי, היא הולכת. חוזרת, אבל הולכת. פירגנתי לה. גם היא פירגנה לי אז את מישל פייפר. הוצאתי לַשַּׁיִשׁ את כל סוגי הקפה שיש לנו בבית ואת כל סוגי התה. מי יודע מה הסלב האלה שותים? סוכר, סוכרזית ועוד שני סוגי ממתיקים. מצאתי גם קוביות סוכר, אולי הוא רגיל מהקיבוץ. אין לנו בבית עוגה, עוגיות, כלום. אולי הוא בכלל בא להגיד לי שלא אזכיר אותו בספר, אפילו לא ברמז, אחרת הוא לא יודע מה. הלכתי לדלת ממול לשושי, השכנה, שבכל רגע נתון, יש לה פרודוקטים לארוח עשרים איש. את הסוכר, הביצים ושאר המרכיבים היא לוקחת ממני, אבל את המוצר המוגמר, אני לוקח ממנה.

נעמדתי באמצע הבית להחליט איפה לומר לו "תשב בבקשה". בסלון או במרפסת. בסלון. במרפסת. בסלון. דפיקה בדלת. פתחתי כאילו זה רגיל. עמד בפתח עם עוד מישהו ואמר "תכיר, זה חבר שלי, משה". אולי יום אחד הוא יגיד למישהו "תכיר, זה חבר שלי, שלומי". קיוויתי שאחד השכנים נתקל בו במעלית ותופץ השמועה בבניין ואני אכחיש עם חיוך יודע סוד. לא זזתי. לא יכולתי.

"אפשר להכנס"? שאל. זזתי והוא נכנס. מכיוון הדלת הוא ראה את הגב של המחזקת בחדר העבודה ורצה להגיד שלום אבל אמרתי לו שלא יפריע לה להתרכז. לא הפריע. "תשבו", אמרתי והצבעתי על הספה בסלון. "נשב אולי במרפסת"? הוא שאל והלך למרפסת. "תשתו משהו"? שאלתי, "יש קפה…"

"מים", אמר. "פושרים אם יש".

"עוגיות"? שאלתי. לא ענה.

אחרי שהתרוצצתי קצת בין המרפסת למטבח ורציתי להתיישב ולשמוע את גזר הדין, הוא נעמד, הסתכל לי בעיניים ואמר "אני לא יודע מה העורכת הזאת תחתוך לך בעריכה אבל מה שקראתי היה טוב. לדעתי, למרות שאני מבין יותר במוזיקה ולא בספרות". האבן שהיתה תקועה לי בחור המנעול של מפתח הלב השתחררה והתגלגלה לה בעדינות החוצה.

ישבנו ודיברנו על כל מיני דברים. על הילד שבספר ומה הקשר שלו אלי, למה שילבתי בספר את אריק ואותו. דיברנו על אהבה, על שירים וסיפורים ופוליטיקה ונשים. החבר הזה שלו, משה, מסתבר שהוא חבר שלי בפייסבוק והראה לו כמה סיפורים שלי. כבוד. בסוף הם קמו והלכו. כבר לא עניין אותי אם שכן ראה אותם. כשהדלת נטרקה, המחזקת יצאה ושאלה מי היה פה ואמרתי לה שאורחים. הסתכלה על השולחן במרפסת ושאלה למה לא הצעתי להם כלום. למה הגשתי רק מים ולמה לא נתתי להם קצת מהעוגיות של שושי. לפעמים היא קוראת את הסיפורים שלי ואני מחכה לראות את התגובה שלה כשתבין התחת של מי ישב ממש אצלנו במרפסת.