אין ראש שנה אחד שאני לא חושב על המגדל.

בלי לגלות סודות צבאיים, בסיס חצור היה ועודנו מאוד גדול, ומסביבו, כל מאה מטר בערך, עומד מגדל שמירה עם סולם רעוע, ולמעלה כסא בודד. כמעט כל המגדלים לא מאוישים ויש בהם רק שומר מקרטון עם רובה מקרטון כדי שמרחוק יראו כאילו יש שם מישהו. בסוף הסתבר שלא היה חסר שומר, אבל כבר לא היה איך לצאת הביתה וכדי שלא אתלונן שנשארתי לחינם, החליט מי שהחליט שחייבים בחג לאייש את המגדל.

נתנו לי קופסת קרטון קטנה עם אביזרי חג כמו בקבוק יין תירוש קטן, מפית נייר מפוארת, דג בקופסת שימורים וסלט שראה ימים יפים יותר, דף עם הברכות לחג והחתימו אותי על אופניים כדי שאוכל להגיע למגדל. המפקד התורן, סרן שיבולת, אמור היה לקחת אותי לשם, אבל הוא הסביר לי בקריצה שמישהי ממתינה לו לעשות לו את החג שמח ושאסע לו כבר מהעיניים. שמעתי אותו מדבר בטלפון המבצעי עם אשתו, והוא מספר לה שיש כוננות והוא חייב להישאר.

אמר לי שבמגדל ממתין לי משה שאחליף אותו אז סע סע סע.

הדרך נוחה ולא ארוכה. כביש סלול של פחות מקילומטר לאורך גדר הבסיס. לכל האורך מתוח כבל מתכת שלאורכו לולאות. לכל לולאה מחוברת שרשרת  שבקצה השני שלה קשורה רצועה של כלב. הבנתם לבד כנראה. לרצועה של הכלב קשור כלב. אני אומר כלב ואתם כנראה רואים בדמיון את הפפי של השכנים שבמקרה הגרוע נובח בצהריים ומפריע לישון. פה מדובר במפלצות. אין לי מושג איפה מגדלים אותם ומה נותנים להם לאכול. גדולים יותר מכלבי זאב, מכוערים ומפחידים. לכל אחד מהם יש שרשרת של שניים שלושה מטר והוא יכול לרוץ איתה מעמוד לעמוד לאורך השרשרת שזה עשרה מטר בערך, כשבעמוד הבא מתחילים עשרת המטרים של הכלב הבא. לכביש, איפה שאני נוסע לאט על האופניים, הם לא יכולים להגיע, כי השרשרת קצרה מדי. אני מנצל את העובדה הזאת ומרגיז אותם. לא זורק עליהם אבנים או משהו, אבל ערב חג ואני לבד, אז אני צריך להתנשא על מישהו, לא? נסעתי בזיזג. מתקרב אליהם ומתרחק, מתקרב ומתרחק, תוך כדי שריקות מחרישות אוזניים שכיף לשרוק אותן בחושך, והם רצים אלי בעצבים, לא מגיעים, עד שהשרשרת נגמרת להם, ואז מתחיל את המרדף כלב חדש. הכל תוך כדי נביחות קורעות שקט שמתערבבות בשריקות שלי. השקטתי את המצפון שאני עושה להם טובה ומכניס להם קצת אקשן בחג.

מי יכול היה לנחש שאחת השרשראות של אחד הכלבים, קרועה?

אני שם לב פתאום שאני לא שומע את מתיחת השרשרת לעמוד התורן ולא רואה את הכלב עף חזרה כי השרשרת בלמה אותו. כשאני מסתובב לאחור אני רואה זוג לסתות ענקיות מריירות, ואולי רק נדמה לי, אבל אני רואה חיוך של נקמה על פניו ושאר הכלבים מסתכלים עליו ואומרים לו "סומכים עליך שתראה לו מה זה" אבל זה כנראה רק נדמה לי.

מה שלא נדמה לי, זה שנראה שהוא מצמצם פערים. אני דוהר על האופניים כמו משוגע ויש לציין שאלו אופניים צבאיות, כאלה שנוסעות קצת הצידה וכל פידול משמיע רעש המרמז שהשרשרת שלהן זמנית. גובה הפה של המפלצת בקו אחד עם השוק שלי והמרחק הולך ומצטמצם. מה שמגביר את החרדה זו שרשרת הברזל שהוא גורר אחריו והרעש שהיא משמיעה כשהיא נגררת על האספלט, מתווסף לנביחות המבעיתות. את המגדל אני רואה מרחוק, אבל גם אם אגיע אליו, אני צריך לרדת מהאופניים, לרוץ איזה שני מטר לכיוונו ולטפס בסולם ולא נראה לי שאם אומר לכלב "פוס" הוא ימתין לי.

קיוויתי שמשה, השומר שאני אמור להחליף, רואה מלמעלה את כל הדרמה והוא ירד לעזור לי או ינסה להסיח את תשומת ליבה של החיה אבל אני יודע שאני במקומו לא הייתי מעז.

עשרה מטר לפני המגדל הכלב פתאום עוצר. לא יודע למה. עוצר ומתחיל לחזור חזרה כאילו איבד עניין. בהתחלה עוד לא האמנתי לו כל כך אז המשכתי לרכב אבל בסוף עצרתי, ראיתי שהוא נעלם וחזרתי. תיארתי לעצמי שהמשה הזה, השומר, נבהל כשראה אותי ממשיך לרכב וחולף על פני המגדל שלו, כי בטח הוא חושב שלא באו להחליף אותו, אבל כשהגעתי למגדל ועליתי, הבנתי שהוא לא כועס. למעלה עמד שומר מקרטון כשעל המצח שלו כתוב "משה".

הרגשתי כל כך מיותר. אם אני מחליף קרטון, מי אני?

עמדתי למעלה עם משה והסתכלתי מסביב. לקח לי כמה דקות להחזיר את הנשימה אחרי המרדף. הנוף יפה שם בלילה. שדות תירס מסביב, אבטיחים, ומרחוק אורות של בתים החוגגים את ראש השנה. אני בטוח שהם לא החליפו את הנורות היום אבל הם נראים לי אורות חג.

גם אצלי בבית חגגו אבל אז לא היו טלפונים סלולריים ולא יכולתי להתקשר ולשמוע את רעשי החג המוכרים. היה די עצוב.

משה, תתפלאו, היה איש שיחה מעניין. ידע להקשיב. מישהו, אחד השומרים כנראה, צייר לו עיניים עצובות המסתכלות יש אלי. סיפרתי לו על החיים, על הצבא, על הקשיים שיש לי עם בנות ועם עצמי, והוא הקשיב. משחק האורות מאחוריו גרם לי לראות כאילו לפעמים הוא מהנהן.
לא זוכר כמה זמן עבר אבל פתאום אני שומע מלמטה מישהו קורא למשה. הוצאתי את הראש וראיתי חייל. "אני עולה" הוא צועק לי ועולה.

קוראים לו חזי. שאל אם דיברתי עם משה. כמובן שהכחשתי אבל הוא צחק עלי ואמר שכולם מדברים עם משה. מלמעלה הוא הסתכל מסביב ואמר לי שהוא הכלבן של הבסיס והוא מחפש את שרגא. למפלצת שרדפה אחרי יש שם. שרגא. מסתבר ששרגא קורע את השרשרת כל כמה ימים ולפעמים אפילו, לא תאמין, זאת אומרת אני לא יאמין, הוא פותח את המנעול. סיפרתי לו שהוא רדף אחרי אבל חזי הרגיע אותי ששרגא הוא כמו גור, מלאך עדין עם נשמה טובה. ממש.

דיברנו קצת. זאת אומרת הוא דיבר ומשה ואני הקשבנו. שמתי לב שכשחזי מדבר, הוא מסתכל יותר אל משה ולא אלי. מסתבר שמשה מכיר חלק ממה שעובר על חזי כי זו לא הפעם הראשונה שהם מדברים, אבל הוא השלים לי את מה שאני לא מכיר.

חזי נשאר בבסיס כמעט את כל החגים ואת כל השבתות. אין לו לאן לחזור. היום קוראים לזה חייל בודד ויש להם תנאים. בזמנו הוא הרגיש טוב אם נתנו לו לישון בבסיס. יש לו לאן לחזור אבל אצלו בבית נותנים מכות לארוחת צהרים ויין לקידוש ויין לאחרי, וודקה לקינוח וזה מוציא את אווירת החג. יש לו כמה אחים ואפילו לא מרגישים אם הוא לא בא. גם לחזי היתה קופסה עם אביזרי חג והתכוונו לפתוח את שתיהן אבל אז שמענו את השרשרת של שרגא משתרכת על הכביש. חזי קפץ על הרגליים וגם אני. הוא מדאגה ואני מפחד.

שרגא הלך על הכביש כששרשרת ברזל עבה נגררת אחריו ולידו הולכת חיילת יפה. מלמעלה בחושך ראינו רק צללית ולא שהיא יפה אבל היום אני יודע שהיא היתה יפה. כמו שלי הוא קרא מלמטה משה, גם לחיילת הוא קרא עכשיו שרגא.

"שרגא בוא אלי" הוא קרא. שרגא והחיילת הסתכלו אלינו. שרגא הסתכל עליה ולא ידע להחליט אם להישאר איתה או ללכת לכיוון המגדל, לחזי.

חזי ירד והוא ושרגא התחבקו. מלמעלה שרגא נראה פחות מפחיד. בסוף שניהם עלו למגדל. חזי והחיילת, לא שרגא. מסתבר שהיא מסתובבת הרבה בלילות בבסיס וזו היא משחררת כל פעם את שרגא. אוהבת לטייל איתו. אמרה ששרגא הוא כמו גור, מלאך עדין עם נשמה טובה. חזי הסתכל עלי ועליה ונראה לי שהתאהב. אז גם ראיתי כמה היא יפה. קוראים לה אביבה. נשארה בחג בבסיס כי לא רצתה לחזור הביתה. יש לה חבר בבסיס אבל לא בא לה להיות איתו היום. גם היא פתחה את הלב לפני משה וסיפרה לנו על עצמה, על החבר הנשוי ועל הבית שלא בא לה לחזור אליו. אמרתי לה שמשה אומר שטוב לא יוצא מחבר נשוי. היא סיפרה לו שהוא אוהב אותה אבל משה לא הקשיב. העיניים שלו כבר לא הכילו.

שלושתנו עמדנו ורק משה ישב על הכסא. ראיתי שלחזי ולה ואפילו למשה, יש שפה משותפת, אז הסתובבתי לכיוון האורות ורק הקשבתי. הקשבתי לעולמות שאני לא מכיר, לבתים שלא רוצים לחזור אליהם, הקשבתי לאורות שרואים מרחוק, לחלונות הרחוקים שדרכם כנראה בוקעים שירי חג, והתחלתי להעריך קצת יותר את הבית שלי, שאולי לא גרים בו שועי עולם ומגלי ארצות, ואולי לא יכתבו עלינו בספרי ההיסטוריה, אבל זה בית שנעים לחזור אליו.

אחר כך משה סיפר להם את מה שאני סיפרתי לו לפני כן, על הקשיים שיש לי עם בנות, ובכלל בצבא ובחיים, או שאולי זה אני סיפרתי להם, ופתחנו את חבילות החג ואכלנו את החסה המיובשת ושתינו את התירוש כשחזי מברך והיא שרה לנו שירי חג ושרגא מלמטה עושה לה קול שני עם יללות לכיוון הירח ובתור פרס אביבה ירדה ונתנה לו את הדגים ואז עלה הבוקר.

עם הקרניים הראשונות של הבוקר היא היתה יותר יפה. הרגשנו שאנחנו מכירים כל החיים.

בשש בבוקר היה קצת קריר, אז התחבקנו ארבעתנו. אחרי כמה דקות ראינו אורות רכב מרחוק מתקרבים על הכביש. חזי ישר התכופף. פחד שיראו אותו כי אסור לו להיות פה, הוא בתורנות. סרן שיבולת יצא מהטנדר והסתכל למעלה. השמש שבדיוק עלתה, היתה לו בעיניים אז הוא רק הצל עליהן ושאל אם הכל היה בסדר בלילה ובלי לחכות לתשובה צעק לי לרדת כשהוא מעמיס את האופניים על הטנדר.

ירדנו למטה אביבה ואני ורק אז הוא ראה אותה ונאלם דום. היא הסתכלה עליו, התרוממה על האצבעות, נתנה לי נשיקה על הלחי וחיבוק והתחילה להתרחק כששרגא לצידה. כששיבולת טיפה התעשת הוא הסתכל עלי בזעם ועליה בתחינה ובקול חלש קרא "אביבה" אבל שרגא הסתובב אליו והוא השתתק.

נכנסנו לטנדר ונסענו משם. ידעתי שהוא חושב שעשיתי איתה בלילה את מה שהוא רצה לעשות, אבל לא היה לי אכפת.

מאז, מדי פעם, הייתי רואה את חזי ואביבה מסתובבים בבסיס עם שרגא ועושה להם שלום. לימים הם השתחררו ועברו למושב גליל שם פתחו פנסיון לכלבים. כל ערב חג אני מתקשר אליהם לומר חג שמח אבל בעיקר לשמוע את המולת החג אצלם. לפני כמה שנים ביקרתי אותם. הם בנו שם שבט לא קטן בכלל. חמישה ילדים, שמהם יש להם חמישה עשר נכדים, וכולם גרים במושב. שמחתי לראות שהם מצאו גם מקום למשה, ומדי פעם, כשלמישהו משהו מעיק על הלב, הוא ניגש לדבר איתו וזה לא נראה שם לאף אחד מוזר. "אני הולך לדבר עם משה" זה אחד המשפטים הראשונים שהילדים אצלם לומדים לומר.

בערב ראש השנה, כשכולם מתכנסים לארוחת החג, אצל הוריי בזמנו וכיום אצלנו, אני נזכר במגדל ההוא עם משה, חזי, אביבה ושרגא, מסתכל על המשפחה שלי וחושב שאולי לא יכתבו עלינו בספרי ההיסטוריה, ואולי אני לא חותם הסכמי שלום עם נסיכויות ערביות, אבל נראה לי שבנינו בית חם שנעים לחזור אליו, ואני אומר תודה.