תאוריה שפיתחתי ממש עכשיו. שני חברים נכנסים למועדון נגיד. אחד גבוה ונאה, שיער מלא, והשני גובה ממוצע, מקריח ולא מכוער, רגיל, כמוני כמוך. שניהם חכמים באותה מידה, נחמדים באותה מידה. במועדון (או במסעדה או ברחוב, זה לא משנה) נמצאות שתי נשים. אחת יפה במיוחד והשניה לא יפה ולא מכוערת, רגילה. שתיהן חכמות ונחמדות באותה מידה ממוצעת. אם כולם בעניין, ברור לכולם איך תהיה החלוקה. יפה ליפה, רגיל לרגילה. הבחור הרגיל בכלל לא יחשוב ללכת על היפה, הוא ידע מראש שבשבילו זו קפיצה מעל הפופיק. הוא יכיר את הרגילה ואפילו יאהב אותה והם יחיו באושר ובעושר יחסי עד העצם, ואפילו יספרו לכולם ויאמינו בעצמם, שזו היתה אהבה ממבט ראשון.

אם שניה לפני שהוא מכיר אותה, יהפנטו אותו ויכניסו לו לראש שהוא יפה וגבוה וחתיך ושועי עולם מתקשרים אליו לעצה, הוא אפילו לא יסתכל על הרגילה, ישר ילך על היפה. למה? כי אנחנו חארות, זה למה.

ככה היה עם אליהו. בחור רגיל וממוצע עם חלומות רגילים וממוצעים. לא הרשה לעצמו לחלום בגדול. ידע את מקומו. בזמן הנכון הכיר את חבצלת, שמכרה ג'ינסים מזוייפים שנראים ממש כמו אמיתיים אבל בזול, בחנות קטנה ברחוב אלנבי. בחורה רגילה לגמרי. הם התחתנו והביאו שני ילדים רגילים.

לאליהו היה חבר ילדות, יגאל. יגאל היה, כמו בדוגמא מלמעלה, גבוה ויפה וחכם ובגלל זה היה לו בטחון עצמי גבוה, ודיבורו היה דיבור נעים. למעשה הוא לא היה יותר חכם מאליהו אבל פשוט הקשיבו לו. לאנשים היה נעים להסתכל עליו ולהקשיב לו, ועל אליהו לא כל כך. יגאל החליף חברות אחת אחרי השניה כשכל אחת יותר יפה עד שהכיר את האחת, גם יפה, גם חכמה ואפילו נחמדה ונעימה. גם הוא התחתן והביא שלושה ילדים יפים ומוצלחים.

אליהו ויגאל, חברי ילדות, למדו עריכת דין וראיית חשבון והתחילו לעבוד בבנק גדול במשרד קטן.

ככה עברו להם השנים כשיגאל מתקדם בתפקידים והולך מחייל אל חייל, ואליהו נשאר פקיד זוטר, למרות שכולם ידעו שהוא תותח בתחומו. הוא לא התלונן אף פעם אבל המחשבות האלה, שאם היו לו עוד כמה סנטימטר לגובה או קצת שיער או קצת יופי, החיים היו מתייחסים אליו אחרת. תמיד היה לו את יגאל מול העיניים אז הוא הישווה.

עד ש…

יום אחד, אחרי שחסכו כמה שנים טובות והגדילו את המשכנתא, עברו לדירת ארבע חדרים ברמת גן. זה לא גבעתיים כמו שרצו או כמו שיגאל יכול להרשות לעצמו, אבל בכל זאת, ארבעה חדרים, לא שניים כמו עכשיו.

בקטע הזה של האריזה שמוצאים בגדים שלא לבשתם מאתיים שנה ורק מסתכלים עליהם ורואים אחורה בזמן, מצא אליהו באחד הכיסים של ג'ינס ישן,

טופס לוטו ישן. מכיוון שהוא לא נוהג לשלוח לוטו, הוא אפילו זכר מתי הוא קנה ושלח אותו. זה היה יום לפני שהוא הכיר את חבצלת. הלך עם יגאל בכצנלסון והאיש מהבודקה קרא לו ואמר לו שהוא מרגיש שהיום זה יום המזל שלו. אליהו לא מאמין בשטויות האלה אבל קנה. כל כך לא מאמין שאפילו לא בדק. שכח לגמרי. כשהכיר את חבצלת, יום אחרי כן, יגאל אמר לו שאולי המוכר של הלוטו התכוון אליה, ושהיא המזל שלו. אולי זה מה שדחף אותו בכלל להתחתן איתה, מי יודע? התת מודע שלנו משחק בנו לא מעט.

אליהו הסתכל על הטופס הישן והכניס אותו לכיס אולי במטרה לשכוח אותו שוב. את המכנסיים הישנים זרק. אולי מתוך נקמה.

ככה הטופס עבר ממכנסיים למכנסיים עד שבסוף נכנס אליהו לאתר של מפעל הפיס וחיפש את המספרים של אותה הגרלה מלפני שלושים שנה. היו שם רק המספרים של שנתיים אחורה. לאט לאט הדבר התחיל להטריד את מנוחתו ואף חדר לחלומותיו. כשסיים לחלום מה היה קורה אילו, לקח אוטובוס, נסע למפעל הפיס ונכנס לחדרו של היועץ המשפטי שם. לא כי היועץ יודע משהו אלא בגלל שבעורכי דין הוא מבין, ואולי תהיה להם שפה משותפת. היועץ לא היה, אבל עוז, העוזר שלו, התגלה כבחור נחמד שאפילו לא הכיר את הטופס מלפני כל כך הרבה שנים ורק אמר לו שלפני כמה חודשים מפעל הפייס ניצח במשפט נגד מישהו שמצא טופס זוכה מלפני שנתיים וחצי, אז עם עשרים ושמונה שנה אין לאליהו סיכוי לראות את הכסף אם אכן זכה. אליהו אמר לו שהוא יודע, הוא לא רוצה את הכסף, אלא רק רוצה לראות אם הוא זכה במשהו.

עוז, חוץ מזה שהוא צעיר, הוא גם נחמד, לקח אותו ביד, ויחד הם הלכו לארכיון. זה לקח רק כמה דקות עד שעוז יצא אליו ואמר לו שמדובר בהגרלה שהיתה ביולי 1960 אבל את זה אליהו כבר ידע. עוד סיפר לו שאכן הוא זכה בסכום גדול בזמנו, עשרה מיליון וחמש מאות חמישים אלף לירות. לפני שאליהו אמר מילה, תירגם לו היועץ את הלירות לשקל ולשקל חדש ואמר לו שמצד אחד מדובר "רק" בקצת יותר מאלף שקל היום, אבל מצד שני, אז זה היה שווה הרבה.

אליהו יצא מבית מפעל הפיס כשבראש שלו סופה. הוא חזר לאותו צומת בחייו

שבה הלך עם יגאל בכצנלסון. לקח את האוטו ונסע לשם. כבר לא היה שם דוכן

של מפעל הפיס אז הוא נסע הביתה.

עבר שבוע, עברו שבועיים. בבוקר יצא לעבודה כרגיל אבל לא הגיע. כל בוקר נסע לגבעתיים למקום של הדוכן, ומשם התחיל ללכת ברגל, כל יום למקום אחר. ניסה לדמיין מה היה קורה אילו. אילו היה בודק את הכרטיס ומקבל את הכסף, איזה דברים בחייו היו משתנים? הכל. הגיע למסקנה שכלום לא היה אותו הדבר.

דבר ראשון, אם ביום ההגרלה הוא היה יודע שזכה, לא היה הולך לאלנבי

לקנות ג'ינס בזול, ובכלל לא פוגש את חבצלת. בהכרח לא היו לו ילדים, לא אלה

שיש לו היום בכל אופן. חבל, דווקא אוהב את הילדים. והעבודה? היה פותח משרד ראיית חשבון ולא נקבר שנים במשרד בקומה מינוס שתיים בסניף המרכזי של בנק שהוא לא רק בנק, הוא גם ידיד. ידיד בתחת שלי הוא חשב. הייתי עושה להם טובה אם בכלל הייתי פותח אצלם חשבון. בקיצור, כלום לא היה אותו הדבר. בטח לא היה שומע את אבא שלו כל השנים האלה, שואל אותו למה הוא לא כמו יגאל.

התחיל לדמיין את חייו האלטרנטיביים שהיו יכולים להיות שלו. את הבית הגדול ללא משכנתא שהיה רוכש לו ולאשתו שתמונתה היתה מופיעה מדי פעם על מגזין אופנה כלשהו. את ילדיו היפים והמנומסים שהיום כבר היו מתמחים במשרד המאוד מצליח שלו. דמיין את החלומות שהיה מגשים על הדרך. תמיד הרי רצה בשבת בבוקר לצאת לרכיבה על אופניים יוקרתיים כמו יגאל, וגם ללמוד לשחק טניס רצה. הכל ודאי היה מצליח לו, כי כשאתה מדבר עם אשה או עם בנקאי או לקוח, ושניכם יודעים שיש לך עשרה מיליון, אתה מדבר יותר ברור ובביטחון ובאסרטיביות וגם הצד השני, שאין לו עשרה מיליון, מעריך אותך

יותר, מקשיב לך יותר, מחזיק ממך יותר. והכל זה כסף.

השיא הגיע, כשבאחד מסיוריו אחרי צמתים בחייו, הגיע לחוף הילטון, התיישב על כסא, ומסביבו הקים בדימיונו את האימפריה שלו, וככה נרדם וכשהתעורר בבוקר עם קורים בעיניים וחול בנעליים, החליט שזהו, ההוא, שהיה צריך להיות הוא, אם היה מקבל את הכסף, זה הוא.

הלך הביתה. חבצלת עמדה בדלת עם החלוק הישן ועיניים אדומות. לא ישנה כל הלילה וחיכתה לו כשהיא מתארת לעצמה את הגרוע מכל. הסביר לה שהחיים שלו הם טעות והוא מתכוון להתחיל מהתחלה והפעם בלי טעויות אז בבקשה תצטרפי אלי.

הצטרפה.

שבועיים אחרי שהיה בעבודה בפעם האחרונה, הוא נכנס שוב, אבל הפעם לקח את המעלית לקומה העליונה, לא למינוס שתיים. הסביר למי שהסביר שזכה בלוטו בעשרה מיליון ולכן הוא עוזב את העבודה ופותח משרד פרטי ומבקש מסגרת אשראי גבוהה. הוא לא שיקר. אף אחד לא שאל עשרה מיליון מה. הכירו אותו שהוא טוב במה שהוא עושה וגם בא עם ביטחון של בעלים של עשרה מיליון ולכן הכל אושר. פתח באמת משרד, וכל מה שנגע בו, פרח. הקול שלו הפך לבוטח יותר, המבט בעיניים נוקב ויש אומרים שנראה כאילו הוא גבה קצת. כשנכנס המיליון הראשון הוא אפילו לא התרגש כי אצלו בראש, היו לו עשרה.

כשהילדים באו, הסביר להם שלחיות עם מטרה זה חשוב אבל טוב יותר לחיות כאילו המטרה כבר הושגה. יגאל בא בשליחות חבצלת שיזהר ובסוף השיחה החליט גם הוא לעזוב את הבנק ולעבוד אצל אליהו.

אתם מחכים לנפילה אבל היא לא באה. עברו כארבע שנים מאז פתח את המשרד שנחשב היום לאחד הגדולים בעיר. זה סיפור עם סוף טוב.

לפני שבוע, ביום רביעי, אליהו מזמין ארוחת צהריים למשרד ומגיע שליח של וולט. בטיפ הוא מסתכל על השליח והשליח עליו והם מוכרים אחד לשני. בסוף השליח זה שזיהה.

"אני בחל"ת ממפעל הפיס. עובד שם כעוזר של היועץ המשפטי, באת אלי עם איזה טופס לוטו ישן."

עכשיו גם אליהו זיהה.

"נכון, עוז, אני נזכר. הטופס הזוכה ששכחתי בכיס." עוז התחיל לצחוק.

–  אני רואה לפי המשרדים כאן, שלא חסר לך ולא נורא שלא זכית, כי אז, כשהיית אצלי ואמרת שאתה רק רוצה לדעת אם זכית, אז אמרתי לך שזכית, שתרגיש טוב, אבל אף אחד לא זכה באותו שבוע.

–  זכיתי, ידידי, זכיתי, הכל בראש.

מוסר השכל – עדיף להיות גבוה, יפה ועשיר מאשר לא, אבל אם לא – כדאי להאמין שאתה כן.