למחזקת יש הרגל להמליץ לי על ספרים שהיא בטוחה שאם אקרא אותם ואאמץ אפילו חלק קטן ממה שהם מלמדים, חיי ישתנו ללא הכר.

להגנתי אני תמיד עונה שחיי טובים לי בדיוק כמו שהם ואין לי צורך לשנות אותם כלל אבל אז היא מסתכלת עלי בבוז ושואלת משהו כמו "וככה, כמו שאתה, אתה רוצה להיות עד הסוף"? רק בגלל טון הדיבור שלה או האינטונציה אני לא עונה לה שכן, בדיוק ככה.

לכם אני אומר, לא לה, שהרי רק לפני כשש או שמונה שנים אפילו לא ידעתי מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדול. עבדתי במקום שלא התאים לי ולא הייתי טוב בו ומעבודה זמנית שתוכננה להיות שלוש או ארבע שנים רק עד שהמחזקת תסיים את הלימודים, זה נגרר לשלושים ושתיים שנים, והנה אני עכשיו, כותב סיפורים, מרצה ומספר סיפורים בכל מיני מקומות שמזמינים אותי, הוצאתי שני ספרים ותכף שלישי אם הבת שלי תסיים סוף סוף לצייר את הכריכה, ומעל כל זה, אני מאושר. אז לשנות?

זה לא עוזר. מדי פעם נופל לה איזה ספר ליד והיא מנסה לעניין אותי בו. הספר האחרון שנפל לה ליד נקרא "הזיכרונות המושלים בנו."

לא קראתי אבל היא כנראה כן, אז בכל הזדמנות היא ממליצה עליו לי ולכל מי שמוכן לשמוע ובלי קשר מצטטת אותו באוזניי וגם בכל אוזן הנופלת בחיקה. היא מלמדת הרבה בזום אז אני שומע אותה מספרת על הספר ועל התובנות שלו.

אתם כמובן מוזמנים לקרא אותו אבל אעשה לכם תקציר ואני מקווה שלא אחטא בהרבה לאמת. לא יודע מה לקוח מהספר ומה הסקתי לבד אבל הנה זה בא.

יש שלושה סוגים של זיכרונות.

סוג אחד אלו זיכרונות שאנחנו אוהבים לפזר כמו קצפת על עוגה. כמו ששמים קצפת ומגרדים עליה שוקולד או סוכריות צבעוניות וכל זה כדי להסתיר את העוגה שלרוב היא סתם עוגה יבשה, ככה אנחנו יושבים בסלון של מישהו, בפאב, או אפילו מסביב למדורה, ומפזרים זיכרונות כדי להאדיר את עצמנו. מספרים על ההוא שניסה לרמות אותנו אבל לא הצליח, על ההיא שכולם ניסו להשיג ורק אתה הצלחת ועוד כהנה וכהנה זיכרונות שסיפרנו כבר מיליון פעם ויש סיכוי ששיפרנו אותם במשך השנים אבל הם מציגים אותנו באור חיובי.

הסוג השני אלו הזיכרונות שאנחנו מסתירים עמוק בפנים ולא מגלים לאף אחד. אף אחד לא צריך לדעת שהרטבת עד גיל שש או שעם הראשונה שהיית איתה לא תפקדת כראוי וזה לא עוזב אותך מאז.

הסוג השלישי הוא זה שלמעשה מושל בנו. אלו הזיכרונות שאנחנו לא באמת זוכרים.

למשל: מישהו מתאהב במישהי עד מעל האוזניים. הוא רק רואה אותה וליבו מחסיר פעימה. למה דווקא היא? אם הוא יחקור לעומק יכול להיות שיסתבר לו שכשהוא היה בן שלוש, היתה לו מטפלת מקסימה ובחיקה הוא הרגיש בטוח יותר מאשר בחיק אימו ולזאת שהוא הכיר עכשיו בגיל שלושים, יש את אותו הריח של המטפלת ההיא, או את אותה תסרוקת או אפילו אותה צליעה. הוא לא יודע למה אבל הזיכרון של המטפלת מושל בו.

עוד למשל אחד: אשתך שואלת אותך למה לא הורדת זבל ואתה מתעצבן מזה שהיא כועסת עליך בגלל השטות הזאת אבל היא בכלל לא כועסת אלא רק התעניינה 'למה.' הזיכרון המושל בך הוא של אמא שלך שכל שאלה שלה אליך שהתחילה ב'למה' נגמרה בהערות שאתה ילד רע שעושה לה דווקא וכלום לא יצא ממך.

זאת הסיבה שכל אחד מגיב אחרת לאותה סיטואציה כי כל אחד מושלים בו זיכרונות אחרים.

הנה, חסכתי לכם קריאת ספר שלם.

ביננו, מה שלנו באמת? מה שאנחנו עושים, כבר עשו לפנינו. לאן שמגיעים, כבר הגיעו אחרים הרבה קודם. הכסף שאנחנו מרוויחים, לא באמת שלנו, לפחות רובו לא. הילדים, שלנו? אנחנו באמת שולטים בהם ולאן שנכוון אותם, ילכו? היינו מתים. אז מה באמת שלנו? על מה אנחנו שולטים? מגיל מסוים גם על הסוגרים שלנו לא כל כך שולטים. מה שנשאר רק שלנו הם הזיכרונות. בזיכרונות אף אחד לא יגע לנו. גם בזיכרונות הקטנים ביותר שלא יקרה כלום אם מישהו ידע מהם, אבל הם שלך.

זו הסיבה שמישהו יושב מהורהר ואשתו שואלת אותו על מה הוא חושב הוא עונה "כלום." הוא יכול לומר לה שהוא חושב על שדה החמניות מהטיול לגליל עם הצופים כשהיה בן שתים עשרה כי תמיד הזיכרון הזה עושה לו טוב גם בגלל השטיח הצהוב שהחמניות יצרו וגם בגלל נורית המדריכה שחיוך שלה היה הדבר הכי מרגיע בעולם אבל זה שלו וישאר שלו.

על כל האמור לעיל אני חושב כבר כמה ימים כי המחזקת שכחה את הספר הזה בדיוק ליד השקע שהטוסיק שלי עיצב בספה מאז שקנינו אותה, ומתוך שיעמום התחלתי לקרא. אני לא אוהב לקרא ספרים שהיא ממליצה עליהם כי אם כן היא רוצה לדבר על זה, לשאול מה הבנתי, להקשיב בנימוס ולהסביר לי שאני טועה. אולי גם זה בגלל הזיכרונות שלי. כשהייתי ביסודי נתנו לנו משימות קריאה. האמת היא שקראתי הרבה כשהייתי ילד אבל מרגע שקריאת ספר הפכה למשימה הכוללת קריאה והכנת יומן קריאה עם תקציר העלילה, סיכום הספר, העתקת קטעים שהשאירו עלי רושם והכי גרוע, מוסר השכל, לא יכולתי לגעת בו. קרה לא פעם ששנים אחרי נפל לידי הספר המדובר וכשקראתי אותו להנאתי הוא היה מדהים. אפילו הבנתי שהבנתי אותו אחרת מכולם או אחרת מאותו אחד שכולם העתיקו ממנו.

אז החזקתי את הספר ואפילו דפדפתי ובלי ששמתי לב קראתי בערך שליש ממנו אבל אז המחזקת הגיעה הביתה ואני החזרתי את הספר למקום שלו בספריה בבית ומאז לא יצא לי להמשיך אבל המשכתי לחשוב עליו ושאלתי את עצמי מה בי הוא בגלל הזיכרונות שלי ומה הם בכלל אותם זיכרונות. לא מצאתי כלום וכמו כל דבר אחר שאני מתחיל, עזבתי את זה.

עד אתמול.

נסעתי בצהריים להוציא כסף מהבנק. היה לי טוב ועוד הייתי צריך לתדלק, לנסוע לקנות כמה דברים ולחזור הביתה לעוד כמה משימות שהמחזקת השאירה לי כי "אתה יכול לעשות גם משהו בבית הזה." העמדתי את המלך מול הבנק, חציתי את הכביש, הוצאתי כסף מהחור בקיר וחזרתי אליו. כשהגעתי לשפת המדרכה נתקלתי במשהו וצנחתי על הכביש. בשניה הראשונה הייתי בטוח שכל השיניים נשברו לי וכן שתי הידיים. כולי הייתי עם דם. מישהו שעבר שם עצר את המכונית שלו ורץ אלי, עמד מעלי ושאל כמה פעמים "אתה בסדר? אתה בסדר? אתה בסדר"? בעודי שוכב עם הפנים על הכביש עשיתי לו תנועה של "לא, אני לא בסדר." הוא ניסה לסובב אותי או לעזור לי לקום אבל כל הגוף צרח מכאבים. אחרי עוד כדקה הצלחתי להתיישב והוא רץ לאוטו שלו וחזר עם בקבוק מים. שפך לי על הפנים וראיתי את המים נשפכים ממני אדומים. ניסה לתת לי יד לקום אבל הידיים כאבו לי. לא הצלחתי להוציא מהפה את המילה "לא." ישבתי על הכביש הלוהט ורק דבר אחד רציתי. לבכות. פשוט רציתי לפרוץ בבכי אבל כמובן שעצרתי בעצמי כי אני מבוגר ורק ילדים בוכים.

המלך חיכה לי על המדרכה ממול ונדמה היה לי שהוא מסתכל עלי ומחייך. אני יכול להבין אותו. כל פעם הוא שומע אנשים מזהירים אותי שלנסוע על אופנוע, ועוד כזה גדול, זה מסוכן ופה נפצעתי עצמונית, בלעדיו. היה נדמה לי שמתוך החיוך המלך אומר "ללכת ברגל אתה לא יודע אז אופנוע"?

בסוף הצבעתי לבחור שבא לעזור עם יד אחת על השניה וסימנתי לו איפה הוא יכול לתמוך בי וקמתי מהמקום. הוא שאל אם לקחת אותי לאנשהו ועשיתי עם הראש "לא." שאל אם להזמין אמבולנס ושוב "לא." רק בתנועות ראש אמרתי לו שלא. ידעתי שאם אוציא מילה, אבכה. בסוף הוא השאיר לי את המים, הודיתי לו בתנועות ידיים והוא נסע.

עמדתי חבול, זב דם ונפוח באמצע הרחוב. נערות עברו, ראו אותי ושאלו אם אני צריך עזרה, שוב בתנועות ראש אמרתי "לא." ורציתי לבכות. הרגשתי מטומטם. התחלתי ללכת ברגל לקופת החולים ורק חשבתי לעצמי מה זה הבכי הזה שעומד לי בגרון ולמה לעזאזל אני לא בוכה אותו כבר.

ואז נזכרתי באמא.

הייתי בכתה גימל ובדרך הביתה, לא זוכר אפילו למה, החלקתי ושתי הרגליים השתפשפו לי על הכביש. זה כאב בטרוף. בקושי הגעתי הביתה רק כדי לגלות שאמא בעבודה. זה כל כך כאב שלא הצלחתי לזוז. ישבתי על הכסא בפינת

האוכל וחיכיתי לאמא. השעה היתה ארבע ואמא חזרה בשבע וחצי. ישבתי שלוש וחצי שעו וחיכיתי. אמא נכנסה הביתה, הסתכלה עלי והתחלתי לבכות.

אחר כך היא שאלה איך זה שכל כך הרבה זמן חיכיתי בלי לבכות וכשהגיעה אני בוכה ולא ידעתי להסביר. אולי כי לדמעות צריכה להיות כתובת.

אז הלכתי למרפאה, כאבתי והתגעגעתי לאמא. רציתי שהיא תסתכל על מה שקרה לי ותרחם עלי, שתבין אותי, תחבק ותגיד לי איזה מסכן אני.

צלצלתי למחזקת ובקורקטיות הסברתי לה שנפצעתי ובבקשה תבוא לאסוף אותי מהמרפאה. ראה אותי רופא, נתן לי את ההפניות שצריך וכשיצאתי ראיתי את המחזקת מגיעה עם המכונית מרחוק. עצרה לידי, בקושי התיישבתי על הכסא לידה. הסתכלה עלי וחייכה ואמרה שיש לי פה של תוכי. ראתה שיש לי ניירת ביד אז שאלה

–  אז מה אתה רוצה לעשות עכשיו?

היו המון דברים שהייתי צריך לעשות ובאמת עד עשר בערב היינו יחד ועשינו כל מה שצריך כולל חבישת שפתיים וגבס על היד אבל באותו רגע ששאלה אותי מה אני רוצה לעשות עכשיו אמרתי

–  לבכות.

–  אז תבכה.

ופרצתי בבכי.

בכיתי מכאבים והתגעגעתי לאמא שתחבק אותי. אמא לא היתה רופאה וגם לא אחות אבל הייתי צריך אותה וכנראה שעדיין. אני רואה את הנכדים רצים לאמא שלהם, בתי, עם כל מכה או בעיה וזה ברור, הם ילדים. אני רואה את בתי בוכה על כתפי המחזקת כשהיא עצובה, וזה הגיוני, היא ילדה. ילדה גדולה אבל ילדה. אבל אני? אני כבר זקן.

נסענו לכל הצילומים והרופאים שצריך וכל הזמן חשבתי שהזיכרון ההוא מכיתה גימל, הוא זה שגרם לי לבכות ולהתגעגע ואולי בכלל התחתנתי עם המחזקת כי קלטתי שהיא תהיה בשבילי כמו אמא אבל כמובן שלא אמרתי מילה כי הרבה פעמים כשהיא מתלוננת על משהו שעשיתי או לא עשיתי, יוצא לה "אני לא אמא שלך."

בדרך חזרה הביתה מהצילומים ומהגיבוס, כשהיא מנצלת את זה שקשה לי לדבר כי השפתיים שלי נפוחות, אמרה

– עכשיו אתה מבין? – מבין מה?

–  מבין למה רצית לבכות.

ידעתי שגם תחת עינויים אסור לי להודות.

–  לא, לא מבין.

– ראיתי שקראת כבר את הפרק הזה. – איזה פרק?

–  כבר יותר משנה אני אומרת לך לקרא את הספר הזה, אבל רק כשאני שוכחת אותו כאילו במקרה על הספה ליד התחת שלך כדי שתראה אותו במקרה, אתה עושה טובה ומרים אותו. גם החזרת אותו למקום ולא השארת אותו על הספה וגם השארת סימניה קטנה בעמוד שהגעת אליו. אולי אם תמשיך ותקרא אותו עד הסוף תבין למה אתה מתנגד אוטומטית לכל מה שאני אומרת לך וגם אומר שאתה לא.

–  אני לא.

אז עכשיו אני עם שפתיים של תוכי, מקליד ביד אחת כי השניה בגבס, אגו פצוע ואשה שהיא לא אמא שלי. לפחות ככה היא חושבת.