כשהייתי בכיתה וו היה לנו שעור שנקרא 'ניבים ופתגמים,' בו למדנו את הפתגם "מצא מן את מינו."

האמת היא שלא רק בשיעור הספציפי הזה למדנו את הפתגם הזה. כל פעם ששניים דיברו בשיעור בלי לקבל רשות או בכלל, שניים שלא היו מבאי ליבה של המורה, התקרבו אחד לשני, היא היתה ממלמלת לעצמה בקול רם כדי שנשמע, "מצא מין את מינו" ואף פעם זה לא נשמע כמחמאה.

בגדול, הפתגם הזה מוכיח את עצמו לאורך השנים ובצדק. כל אחד מוצא מישהו המתאים לו. זה תופס גם בזוגיות. אם כסף לא מעורב בעניין, ָיָפה תלך עם ָיֶפה, נמוך עם נמוכה ורגיל עם רגילה. כל מין מוצא את מינו. זה הכלל.

את היוצא מן הכלל הכרתי כבר בנערותי וכבר אז הבנתי שהוא יוצא מן הכלל למרות שניסיון רב עם זיווגים לא היה לי.

בימים ההם שהתחלנו לשים לב לבנות המין השני, כבר אז התחילה החלוקה. בלי שלמדנו על זה בשעורי חברה כל אחד הבין מי מתאימה לו ועל מי אסור לו בכלל לחלום. הוכחה לכך הגיעה מצד הסמכות העליונה עבורי באותם ימים, אמא שלי, שכשפתחה פעם את הדלת ומאחוריה עמדה מישהי ממש יפה ושאלה עלי, אמא חיכתה שתצא ורק אז אמרה לי "אל תקפוץ מעל הפופיק," שפרושו, ואת זה אני יודע למרות שלא למדנו את זה בניבים ופתגמים, אתה לא כזה מוצלח שמגיעה לך מישהי כל כך יפה.

אמא צדקה. שרון, אותה יפה, באה אלי בשביל לדבר איתי על מישהו שהיא מעוניינת בו. הייתי "הידיד" שלה ולי היא סיפרה הכל. היפות האלה, תמיד הייתי הידיד שלהן.

היוצא מן הכלל היה הרצל.

הרצל הגיע אלינו מבית ספר אחר כי שם, כך נאמר לנו, הוא לא הסתדר. המורה, אשה עם טקט שהתאים לאותם ימים, וכמו ששלחה פעם את יונתן להביא לה גירים מחדר המורים כדי לומר לנו שהשנה לא נעשה כלום לכבוד יום האם כי ליונתן אין אמא ואנחנו לא רוצים לפגוע בו, כך עשתה לנו הכנה יום לפני שהרצל הגיע לכתה ואמרה לנו לקבל אותו יפה ולהתנהג אליו כאחד האדם למרות שהוא פגום.

עבר יום שלם בין הכרזתה של המורה על הרצל כ"פגום" עד שהוא הגיע וראינו אותו, וביום הזה הוא כבר הספיק להיות בדמיוננו מפלצת, וכשנשמעה הדפיקה בדלת הכיתה והוא נכנס מלווה במנהלת, כבר לא עזר כלום כי הוא נראה כמפלצת.

כדי שלא תצטרכו לדמיין, אסכם עבורכם את מראהו הכללי ואת מה שגרם למורה לקרא לו 'פגום.'

 

הרצל היה צולע.

היום אני יודע שהיה לו פוליו ושהצליעה היתה הנזק היחידי שהפוליו גרם לו אבל אז, עם ההכנה שעשו לנו שיגיע ילד 'פגום,' ברגע שעשה את הצעד הראשון בכיתה, שזו הצליעה הראשונה שלו שראינו, אולי בגלל סרטים בשחור לבן שראינו על זומבים, כולם נרתעו טיפה לאחור שמא הוא מדבק. אני לא יודע, אבל אולי מה שהוסיף לרתיעה היו פצעי הבגרות שלו שכיסו את פניו.

וזהו. צולע. אולי לא היינו רואים את זה בכלל אם לא היו מזהירים אותנו אבל מרגע שזה הונח על השולחן אי אפשר היה לא לראות. יותר מזה. מהיום הראשון ְׁשמֹו ְׁבִפינּו היה 'הצולע.' היה לו עוד פגם קטן וחמוד שאני לא יודע אם זה בגלל הפוליו או סתם בלי קשר. היה לו פגם בדיבור. אם יש כאלו המחליפים את האות שין באות סמך, כמו תינוקות, אצל הרצל זה היה הפוך. החליף סמך בשין. הכי מצחיק היה שבשעורי מתמטיקה הוא היה אומר "פתח שוגריים."

הצולע השתלב טוב בין כולם. כל התחרויות הקטנות האלה בין בנים בגיל הזה, ובעצם בכל גיל, שמטרתם היא לבדוק של מי יותר גדול, לא היו, כי הוא צולע. כלומר, לא משנה מה הנושא, הוא כבר פחות. הוא צולע. כדורגל הוא לא משחק, במסיבות הוא לא רוקד, על סקטים הוא לא דוהר. הוא צולע. כמובן שזה גלש לנושאים שלא קשורים לצליעה כמו הויכוח האולטימטיבי מי מנצח את מי, ספיידרמן או סופרמן? כי מה הוא מבין? הוא צולע.

הכל היה יכול להיות רגיל בלי הפתעות ואולי עד היום כבר הייתי שוכח מהרצל ומקיומו אבל אז מישהו אמר משהו או שמע משהו והתחילו לחשושים ומהר מאד הכל אומת והפך למציאות גלויה. הרצל ודורית חברים.

כמה מילים על דורית כדי שתבינו כמה הדבר הזוי. בעצם לא כמה מילים אלא רק מילה אחת. מושלמת.

היינו אמנם בני שש עשרה, גיל בו הילדות של אתמול הופכות לנשים, אבל לזכותה של דורית אפשר לומר שלא רק כנערה היא הרעידה לבבות אלא עוד כילדה. היה בה משהו שגרם לכל אחד לרצות שהיא תסתכל עליו. אפשר היה לטבוע בעיניה ודקות ארוכות אחרי שראית אותה, עדיין הרגשת כבתוך ענן של נוכחותה וכל עוד אתה לידה, גם אתה מושלם והכל יהיה בסדר.

כשגדלה כמו כולנו, נוסף ליופייה גם גוף שלא היה מבייש אף דוגמנית. היתה סביבה הילה של 'בלתי מושגת,' ופתאום, הרצל הפגום ודורית.

לא הכרנו אף אחד שהוא מספיק טוב כדי להיות עם דורית ולא הכרנו אף אחת מספיק פגומה כדי להיות עם הרצל. האמת היא, שלנו, אלו שראו אותם מדי יום והכירו אותם מקרוב, קשה היה אפילו לומר את המשפט הזה, "הרצל הפגום ודורית."

פתגם שלמדנו מאוחר יותר אולי הסביר את התופעה. צלם בהיכל.

 

הימים אז היו אחרים וזוגות שהתהוו בזמנו לא התגפפו בפרהסיה ולא הראו כל סימן פיזי אבל גם הסימנים המזעריים ביותר הרעידו את האדמה עליה הורגלנו לדרוך. למשל, אם אחד המורים שאל משהו ואחד מהם ענה וקיבל תגובה חיובית מהמורה, השני הסתכל עליו בחיוך קטן ומחזק. זה היה חיוך של בן זוג של שנים. סימן לא כל כך זעיר היה כשפצעי הבגרות של הרצל החלו להעלם והמורה לחינוך מיני הסבירה לנו את הקשר בין פצעי בגרות למין בעוד שרובינו טרם ידעו נערה, ואז הגיע שיעור מתמטיקה כשדורית פתרה תרגיל שהמורה כתב על הלוח ואז נפלט לה "פתח שוגריים," ואנחנו הבנו את המושג דיפוזיה שלמדנו בכימיה כי ראינו שהם מחלחלים אחד לשני.

השיא היה כמובן כשיום אחד בתחילתו של שיעור היסטוריה דורית חיפשה בתיק את המחברת המתאימה וכשלא מצאה הושיט לה הרצל את המחברת שלה מתוך התיק שלו. אל יהיה הדבר קל בעיניכם כי זה אמר שהם היו יחד כנראה גם בלילה, אצלו או אצלה, וזו היתה תמונה שאף אחד מאיתנו לא יכול היה להכיל.

לא היו לנו את הכלים לעבד את מה שאנחנו חווים ולכן אני חושב שכל אחד מאיתנו, אפילו בלי לדבר על זה, חיכה שהדבר הזה יפסק כדי שהחיים על פני כדור הארץ יחזרו למסלולם, ואז הגיע החופש הגדול ואולי אפילו קיווינו שהזמן יעשה את שלו ובשנת הלימודים הבאה זה יעלם ופשוט נשכח מזה.

ובכן, החיים עצמם הם לא סיפור עם התחלה, אמצע וסוף ברורים, וגם ככה לא ידענו איך להתנהל מול הסיטואציה הזאת ולכן כנראה הדחקנו את כל האירוע הזה, אבל ממרחק הזמן אני חושב שאני יכול לצייר איזה שהוא קו עלילה בעזרת כמה נקודות שאני מכיר בסיפור הזה.

בשנת הלימודים הבאה הרצל עבר ללמוד בבית ספר טכניקום בגבעתיים במגמה חדשה שנפתחה שם, מחשבים, ודורית המשיכה ללמוד איתנו. היו כמה ניסיונות של בנים להתחיל איתה מתוך ההנחה שאם היא היתה עם צולע הסיכויים שלהם טובים, אבל פה ושם הגיעו שמועות שראו אותה עם הרצל הצולע למרות שהם לא לומדים יחד.

בשנה שלאחר מכן דורית ומשפחתה עברו לגור בארצות הברית ולא ראינו אותה יותר, מה שעזר לנו להבין שהפתגם 'מצא מין את מינו' עדיין עובד כי שם היא כנראה תכיר אמריקאי כמו שמגיע לה ויהיה לה מבטא אמריקאי וילדים אמריקאים. אחר כך התגייסנו, כל אחד הלך לדרכו והחיים חזרו למסלולם.

לא הייתי נדרש לסיפור הזה אלמלא כדור הארץ היה נעצר בשבוע שעבר. בטוח שהרגשתם. אני הרגשתי.

נסעתי לרעננה להיפגש עם חבר וקבענו באיזה פסאג' לאכול שם במקום עם המון סלטים ומסביבו יש עוד כמה מסעדות שבדרום תל אביב היו קוראים להם מסעדות פועלים אבל ברעננה אין פועלים, ובעודי ממתין לחבר עשיתי את מה שאני הכי אוהב לעשות כשאני יושב לבד בין אנשים אחרים וזה להקשיב להם,

 

ואז שמעתי את מה שגרם לכדור הארץ לעצור לרגע ולי להסתובב לאחור כנשוך נחש שזה גם פתגם שלמדנו אז. שמעתי מישהי אומרת בטלפון "אתה צודק אבל אם אני פותחת שוגריים רגע"… וזהו. כבר לא שמעתי יותר כי קמתי במהירות והכיסא עליו ישבתי נרתע לאחור ונגרר על הרצפה ועשה רעש.

נעצתי עיניים. לא יכולתי שלא. עשיתי מהר חשבון בראש שאם כשהייתי בן שש עשרה היא היתה בת שש עשרה, אז היום היא גם כמוני, כמעט בת שבעים, אבל כמו שהיא נראתה כמו מלאך כשהיתה בת חמש ונשארה כך בגיל העשרה, אז גם היום היא מדהימה. היא הפסיקה את השיחה כי רעש הכסא שלי הפריע לה. ראתה שאני נועץ בה עיניים אז אמרה לטלפון "תגיע, אני צריכה לנתק" וניתקה.

לא זכרה אותי בכלל. רק אחרי שאמרתי לה שלמדנו יחד ואמרתי לה איפה היא ישבה בכיתה וליד מי והזכרתי לה מה היא לבשה בכמה אירועים בבית הספר, האמינה לי. גם עכשיו היה לי קשה להסתכל עליה ישירות. גם עכשיו הפיצה טוב.

לא היינו קרובים בזמנו כך שלא היה לנו הרבה דברים להשלים וגם התפלאתי שאין לה מבטא אמריקאי אז מהר מאד הזכרתי לה את הצולע ושאלתי אותה אם היא זוכרת אותו והיא ענתה

–  הבוקר הוא התעורר לידי כמו בארבעים ושתיים השנים האחרונות, הוא אבא של ארבעת ילדיי וסבא של חמשת נכדיי, אז אני זוכרת אותו פחות או יותר.

תראו, יש כאלו האומרים שנעים לדבר איתי ושאני יודע לומר תמיד את הדבר הנכון אבל אם תשאלו את המחזקת ואפילו אם תשאלו אותי, זה לא תמיד כך, ובאותו רגע כנראה זה גם לא היה כך כי מה שנפלט לי באותו רגע היה

–  מי? הרצל הפגום?

והיא רק חייכה וענתה

– כן. הרצל הפגום. הרצל הצולע. הרצל המפלצת. להמשיך? – לא אמרתי מפלצת.

–  אתה לא אמרת אבל אמרו. ההורים שלי למשל קראו לו ככה. הרצל המפלצת.

עדיין היה לי קשה לדבר איתה.

אני חיכיתי לחבר והיא גם חיכתה למישהו, אז ממרחק הזמן היא ציירה איזה שהוא קו עלילה בעזרת כמה נקודות שלא הכרתי.

ההורים שלה פחדו מעין הרע כי כולם אמרו להם כמה היא יפה אז כל הזמן אמרו לה שהיא מכוערת. כשראו כבר בגיל צעיר שיופי זה לא הדבר היחידי שהיא התברכה בו התחילו לומר לה גם שהיא טיפשה. מכיוון שילד זה ילד, היא

 

האמינה להם שהיא מכוערת וטיפשה ושבכלל יש לה מזל שהם דואגים לה. בגיל עשר בערך אח של אבא שלה עשה לה כל מיני דברים שהשתיקה יפה להם והיא אכן שתקה כי פעם כשניסתה לספר ייחסו את זה לטיפשותה. לא רק היא האמינה להם, גם הם האמינו כבר לעצמם. הרצל היה הראשון שקיבל אותה ואמר לה שהיא יפה גם מבפנים. הראשון שהקשיב לה. אבא קיבל הצעה לעבודה בחו"ל רק כדי להרחיק אותה מהמפלצת, מהרצל. כשקיבלה צו גיוס חזרה לבד לארץ ומאז הם יחד.

–  ההורים שלי עשו עבודה טובה ועד שהכרתי את הרצל הייתי כל כך פגומה שהרצל היה מושלם לידי והמושלם הזה אהב אותי. בכלל לא ראיתי שהוא צולע. אתה מבין? בסיפור הזה שלי ושל הרצל, אני הייתי הפגומה.

למרות שבזמנו הוא למד מקצוע שהיה אז חדש ולא מבטיח, מחשבים, הרצל עשה בו ָחִיל והיום הם מה שנקרא, יושבים טוב. ההורים של דורית כל כך התנגדו לזיווג שבכלל לא היו בחתונה ורק עם הולדת הבת השניה שלהם הסכימו להגיע, אבל מאחורי הגב עדיין קראו לו 'המפלצת.' בערוב ימיהם הוא זה שדאג להם הכי הרבה למרות שמעולם לא התנצלו.

מסתבר שבטלפון לפני כמה דקות היא דיברה איתו והוא אכן הגיע. עדיין היה להם את המבט הזה שראיתי אז בכיתה. חיוך של אהבה בת שנים. גבר נאה יצא ממנו ומה שהאפיל על הכל היה המבט שלו כשל מי שזכה בפייס ממש הרגע. פצעי הבגרות כמובן שלא היו לו ומקל ההליכה שלו הוסיף לו קסם, או כמו שאמא אמרה אז, הוסיף לו צ'ארם. אמנם בזמנו הוא עשה ספיץ' טראפי שזה ריפוי דיבור, והוא כבר לא מחליף את הסמך בשין אבל את המילה 'שוגריים' הם ממשיכים לומר כבדיחה פרטית שלהם ומכניסים אותה לשיחות בין אם צריך או לא והיום גם הילדים שלהם אומרים אותה.

מסתבר שהמורה אז צדקה. מצא מין את מינו.