יש לי טבע לדבר עם אנשים זרים. הבת שלי, כשהיתה קטנה, היתה מתבאסת ממני בגלל זה. אם היינו שנינו על המלך והרמזור המתקרב היה אדום, היא היתה אומרת לי משהו כמו "בבקשה לא, בבקשה" כי היא ידעה שמיד שהאופנוע יעצור אתחיל לדבר עם הנהג שיהיה מימיני או משמאלי. למה? לא יודע. מישהו שאני לא מכיר זה תמיד מעניין. פעם היא כמעט קפצה מהאופנוע וברחה כשביקשתי משוטרת ביס מהארטיק שלה והשוטרת חייכה והושיטה לי את הארטיק.

היו את הפעמים שהתחלתי לדבר עם מישהו והוא לא קיבל את זה יפה כמו זה שעמד להדליק סיגריה ואמרתי לו שאמרו היום בחדשות שיצא מחקר חדש הקובע שסיגריות זה לא בריא והוא ענה לי שגם בוקס זה לא בריא אז שאזהר.

בכל מקרה אני ממשיך לדבר עם אנשים זרים אבל נשבע לכם שאת השיחה הזאת לא אני התחלתי. עצרתי בתחנת הדלק בכביש שש. נכנסתי פנימה וקניתי לי אספרסו ארוך, גם כי הייתי חייב לתת מרגוע לתחת וגם קצת לגב. בחוץ לא היה אף שולחן ריק אז התיישבתי ליד שולחן לארבעה שישב לידו רק אחד. מולו היה בקבוק מים שהביא מהבית ושלושה זוגות גרביים חדשים מאוגדות ביחד.

רק ישבתי, שתיתי בזופים קצרים ולא הוצאתי מילה. זה הוא התחיל. למעשה לא הוצאתי מילה גם אחר כך. הוא התחיל והוא גם המשיך. אני שימשתי רק כאוזן. הרים קצת את הגרביים והתחיל

"קניתי לה גרביים ליום ההולדת ועכשיו אני נוסע אליה לתת לה אותן.

תמיד אני קונה לה גרביים ליום ההולדת. זה התחיל כשלקחתי אותה ברכבת לבאר שבע ביום הולדת ארבע שלה. אף פעם לא יכולתי להגיד לה 'לא.' מה שביקשה, קיבלה.

בזמנו, ברכבת לבאר שבע ישבה מולנו נערה בת שש עשרה או משהו כזה והיו לה גרביים עם ציור של דונלד דאק וכל הדרך היא הסתכלה לה על הגרביים. הסתכלה וחייכה אלי. לא היתה צריכה לומר כלום. תמיד הבנו אחד את השני בלי מילים.

גם הנסיעה באותו יום ברכבת היתה חלק מיום הכיף שהבטחתי לה לכבוד יום ההולדת. אני עצמי לא הכרתי בכלל את באר שבע אבל עשיתי שעורי בית ולקחתי אותה לעיר העתיקה ולשוק. בשוק נעמדה מול בסטה של גרביים. לא בדקה ולא כלום. עמדה. אני כבר הגעתי לבסטה והעברתי את הגרביים זוג זוג עד שהגעתי לזוג עם קשת והיא סימנה לי שהם בסדר. שילמתי והלכנו.

מאותו יום רק עם הגרביים האלו הלכה לגן. כשחזרה מהגן שטפה אותן בעצמה ותלתה שיתייבשו עד למחר. פעם הלכה לגן עם גרביים רטובות כי לא הספיקו להתייבש.

ראיתי ככה, אז אחרי שבועיים קניתי לה שלושה זוגות עם מיקי מאוס, דונלד דאק ופופאי. בבוקר, לפני שהייתי לוקח אותה לגן, לא נעלה נעליים לפני שהראתה לי את הגרביים. הייתי מהנהן באישור.

כמה חודשים הלכה עם ארבעה זוגות ואז הגיע שוב יום ההולדת שלה. מצאתי באיזה קניון חנות רק של גרביים מיוחדות. כל אחת עם ציור וצבעים משוגעים יותר. קניתי עשרה זוגות. כל זוג ארזתי לחוד וחצי שעה פתחה אותם אחד אחד. דבר ראשון הלכה למגרה והוציאה את כל שאר הגרביים. הניחה את כולן בקופסה על המדרכה בחוץ ומישהו לקח אותן. כל בוקר היתה מוציאה את כל הגרביים מהמגרה, מסדרת על המיטה ואחרי בדיקה מדוקדקת היתה מחליטה איזה גרב מתאימה להיום. פעם שאלתי אותה לפי מה היא מחליטה ואם אין לה סדר מסוים. הסתכלה עלי כמו על אחד שלא מבין כלום ואמרה שהיא מסתכלת עליהן טוב טוב, והן כבר אומרות לה איזה מהן מתאימה להיום. שאלתי אותה אבל לא הצליחה להסביר לי מה זאת אומרת שהן אומרות לה.

כשהיתה בת שתים עשרה שאלתי שוב ואז היא אמרה לי שלכל גרב יש תדר משלה וכל תדר מתאים ליום אחר. ילדה בת שתים עשרה מלמדת את אבא שלה על תדרים. ואני חשמלאי, כן?

מאז, זה מה שאני קונה לה כל יום הולדת. גרביים. כל יום הולדת אנחנו עושים טכס שבו היא כאילו לא יודעת מה יש בחבילה, פותחת את העטיפה לאט לאט וכשהגרביים מתגלות היא מופתעת וקוראת "איזה כיף, זה בדיוק מה שרציתי. גרביים." בודקת זוג זוג ואם מישהו היה רואה את הטכס הזה בפעם הראשונה היה בטוח שזו באמת הפתעה, אבל תמיד היינו רק שנינו.

מאז שאמא שלה הלכה אנחנו רק שנינו שזה יום אחד אחרי שנולדה. תמיד הצטערתי שלא הכירה אותה. היו מסתדרות יופי.

ביום הולדת שמונה עשרה עשתה חגיגה אצלנו בבית ובאו חברות שזה פעם ראשונה שהיו אנשים אחרים בטכס של פתיחת החבילות של הגרביים. מה לא הביאו לה? כל מה שילדה בת שמונה עשרה אוהבת אני חושב כי אני מכיר רק אותה. והיא התלהבה ושמחה מכל מתנה ואת שלי פתחה בסוף ואמרה "זה מאבא שלי" וכולן ראו גרביים והסתכלו עלי עם עיניים של צעירים שמסתכלים על זקנים אבל אחרי רגע ראו את העיניים שלה ואת האושר שלה כשהיא פותחת עטיפה אחת ועוד עטיפה אחת ועוד… אז כבר אמרו בלב אני חושב משהו אחר והתקרבו ובדקו גרב גרב והסתכלו עליה ועלי ועליה ועלי וראיתי בעיניים שלהן שהן גם רוצות להסתכל ככה על האבא שלהן אבל גם אם ינסו הן איחרו בשמונה עשרה שנים לפחות כי אני ביום הזה של אחרי שנולדה לקחתי גם את האהבה שהכנתי לילדה החדשה וגם את האהבה שהיתה לי כבר לאמא שלה שאהבתי כמו את עצמי אם לא יותר והכל הכל הכל שמתי עליה לא כי אני משהו מיוחד פשוט לא יכולתי אחרת.

רק בצבא היה לה קשה כי לא הרשו לה ללכת עם הגרביים המיוחדות שלה.

הלכה לקב"ן שיאשר לה שהיא חייבת גרביים צבעוניות ומיוחדות אבל לא נתן לה. בסוף שמה אותן ועליהן את הגרביים האפורות שנתנו לה.

התחילה ללכת עם בחורים. גם כשיצאה איתם בחרה את הגרביים בזהירות. פעם ראיתי אותה בחדר שלה עם איזה שמונה גרביים על המיטה והעיניים שלה עצומות ועם הידיים מעליהן ככה כמה דקות עד שמרימה זוג אחד. שאלתי אותה אז גם אמרה שבודקת תדרים ואנרגיות.

אמרה "אני יוצאת היום עם בחור שקוראים לו אלכס. אני לא יודעת אם אני באמת רוצה אותו או לא אבל הוא נראה נחמד ואני צריכה לבדוק. אם אגרוב את הכתומות עם התפוח הן ישדרו לו 'אני רוצה אותך' וזה לא טוב. אם אגרוב את הירוקות הן ישדרו לו 'אני אתך כי לא היה לי נעים לסרב לך אבל לא יקרה ביננו כלום' וזה גם לא טוב, אז אני גורבת את אלו, הצהובות עם הקרנף שמשדרות 'אני בודקת אותך.'

לא הבנתי אז בצחוק הצמדתי גרב אחת לאוזן ואמרתי לה שאני לא שומע שהן מדברות אז צחקה עלי. אמרה 'תקשיב טוב אבא'לה אז תשמע.'

את האמת, אם אשה באה לפגישה עם שמלה אדומה עם מחשוף עמוק אני שומע טוב מאד מה השמלה אומרת או כמו שהילדה אומרת 'משדרת' אבל את הגרביים בקושי רואים. חצי מהן הנעליים מסתירות ואם לובשים מכנסיים אז גם את החצי השני לא רואים. מה שכן, בחיים לא קנתה גרביים בעצמה. רק אני קונה לה ואוהבת את כולן אז אולי בכל זאת אני שומע משהו כי בחנויות שאני מוצא, אני מחפש שעות עד שמחליט ויש כאלו שאני רואה וישר יודע שאני רוצה אותן כאילו קראו לי אז אולי, לא יודע".

את האמת, במקרה התיישבתי לידו רק כי היה מקום פנוי, לא כהרגלי כדי לדבר עם אדם זר אבל אולי משהו בי, אם להשתמש באנלוגיה שלו, משהו בי שידר לו שאני אחד שמקשיב, אני לא יודע. מצד שני, הוא לא באמת דיבר איתי. הוא בכלל לא הסתכל עלי אלא ישר. ודיבר. ואם מדברים על אנרגיות ושידורים, למה בכלל נסעתי עד כאן ולא צפונה? אולי משהו פה או בו שידר לי להגיע? משהו שלח לי אנרגיות?

אז שאלתי אותו מה הוא עושה כאן ולאן הוא ממשיך. לא שהוא לא ענה, הוא לא שמע אותי בכלל. והמשיך

"פעם בשנה, יום אחרי היום הולדת שלה, לקחה את כל הגרביים שקיבלה בשנה האחרונה והיינו נוסעים לבקר את אמא שלה וככה ליד הקבר יושבת ומראה לה את כל הגרביים אחת אחת. 'תראי את זאת, היא טובה לטיולים, וזאת טובה לפגישה ראשונה וזאת לשניה' וגם מתייעצת אתה ושואלת ומקשיבה ואם היית מסתכל מרחוק היית בטוח שהן מדברות. היא כבר גרה שם עשרים ושתיים שנה והמקום לידה פנוי אז שם אנחנו יושבים. מביאים

שני כיסאות מתקפלים, יושבים שם ומדברים אתה. הילדה אמרה לי פעם שלפעמים היא מגיעה לבד סתם ככה לדבר אתה. אמרה שלפעמים היא מתווכחת איתה כמו אמא וילדה רגילות".

גמרתי כבר את הקפה והתחלתי להרים את הכוס ולהפוך אותה לכיוון הפה בהגזמה כדי שיראה שסיימתי ואוכל לקום אבל הוא לא ראה אותי בכלל.

קמתי. בשביל הנימוס אמרתי משהו כמו 'היה נעים לדבר אתך' וראיתי שהוא לא שומע אבל לא יצאתי מהבית כדי לשבת פה כל היום.

ברגע שהתיישבתי שוב על המלך מישהו קפץ על ההזדמנות והתיישב במקומי. עוד לפני שהתנעתי שמעתי אותו מדבר

"קניתי לה גרביים ליום ההולדת ועכשיו אני נוסע אליה לתת לה אותן".

הנעתי ונסעתי משם.

כל הדרך חשבתי על גרביים. אני לא מומחה גדול לאופנה אבל אני לא חושב שיש אופנת גרביים. אני עצמי אוהב גרביים צבעוניות בכל גווני השחור אפור. בכלל, רוב הזמן אני עם המלך ולנעליים שאיתן אני רוכב, מתאימות רק גרביים עבות שתמיד הן שחורות או יותר נכון היו שחורות. וככה אני רוכב לי דרומה בלי לחשוב לאן והסיבה היחידה שאני ממשיך ישר היא כי ימינה או שמאלה בכל פניה אלו כניסות לישובים ואני רק רוצה להמשיך, עד שאני רואה את השלט "פארק רעים." בכלל לא התכוונתי. יצאתי לטיול שמש חיובי ופתאום אני כאן.

זו הפעם השלישית שלי כאן. קצת אחרי תחילת המלחמה התארגנה קבוצת אופנוענים לטיול במקום. קראו לזה אופנובה שזה חיבור בין אופנוע לנובה. הצטרפתי כדי לראות על מה מדברים בטלוויזיה. חבר שהיה צריך לנסוע איתי (יריב) התחרט ברגע האחרון ואמר שזה קשה לו נפשית. לא הבנתי על מה הוא מדבר כי מה כבר יכול להיות קשה.

הוא צדק. היה מאד קשה. האוויר שם כאילו סמיך יותר. האנרגיה שם יושבת על הנשמה והיא נשארה איתי הרבה אחרי שחזרתי הביתה. לפני כחודש חבר חדש שמצאתי (אורי) הזמין אותי ועוד כמה זקנים לטיול בדרום אדום. לא חשדתי כי דרום אדום נשמע חיובי. הייתי חלק מטור אופנועים ופתאום מצאתי את עצמי שוב בנובה. ידעתי שזה לא יעשה לי טוב אז התיישבתי על ספסל עץ של קרן קיימת שנמצא בצד.

יש שם יער של שלטים כשעל כל שלט תמונה של אחד הנרצחים והיער גדול. יש עמודים קטנים עם שלט, וליד המשפחה כנראה שתלה עץ ויש כאלו שהניחו שם דובי קטן או חפץ כלשהו של הילד. יש שלטים שלידם יושב מישהו ויש כאלו עם משפחה מסביב שעושים מעין פיקניק. האנרגיה הסמיכה עדיין קיימת שם.

והפעם אני לא יכול להאשים אף אחד. סתם יצאתי לטיול והגעתי. אולי האנרגיות שם גם מושכות אותי אליהן, אני לא יודע. הבנתי שאם אני רוצה

להשתחרר מזה אולי אני צריך לעשות הפעם מה שהייתי צריך לעשות בפעם הראשונה. להסתובב בין השלטים ולהסתכל על הפנים. אני מאמין שאדם חי כל עוד אחרון הזוכרים שלו חי אז התחלתי להסתכל על הפנים החיות, המאושרות, המסתכלות עלי מהתמונות כדי לזכור אותן.

היו שם יותר מדי ואחרי כעשרים תמונות כבר לא זכרתי את הראשונות. הסתכלתי על מישהי ממש יפה שהסתכלה עלי מאחת התמונות והתייעצתי איתה. לא ענתה לי. המשיכה להסתכל עלי עם עיניים כל כך תמימות שמצאתי את עצמי בוכה. בוכה על ילדה שאני לא מכיר. פתאום שמתי לב למה עצרתי דווקא לידה. מישהו הניח שם שידה קטנה עם מגרה עם משטח עליון מזכוכית ורואים את תכולת המגרה. גרביים.

לפני שהבנתי הוא הגיע. האיש מתחנת הדלק. הגיע והניח את חבילת הגרביים על שידת הזכוכית. הניח את הגרביים על שידת הזכוכית, פתח כסא מתקפל קטן והתיישב עליו.

"יש לה יום הולדת היום. הבאתי לה הפתעה".