קראתי פעם מאמר (המחזקת תגיד כנראה שאני לא קורא מאמרים והיא סיפרה לי את זה,) של חוקר ידוע למדעי ההתנהגות או משהו כזה, שהתחיל את חייו בבית יתומים, בסוף מלחמת העולם השניה. הפרופסור הזה היה מרצה מבוקש באחת האוניברסיטאות הגדולות, ויום אחד החליט לבדוק מה קרה עם כל מאות הילדים שגדלו יחד איתו באותו בית יתומים. לקח לו כמה שנים לאתר חלק גדול מהם. מכיוון שכל הילדים, היו יתומי מלחמה וילדותם היתה קשה, ללא הורים או משפחה, רובם בקושי שרדו את המשך החיים ושארית חייהם לא היתה קלה, אבל מיעוטם עלו לגדולות בתחומים שונים. כמו שהוא הפך לחוקר בעל שם עולמי. יצאו מבית היתומים מספר תעשיינים גדולים, רופאים וכמה אף קיבלו פרסים חשובים על תרומתם לחברה. אותו בית יתומים נוהל באהבה על ידי נזירות. כל הילדים ישנו במיטות, כחמישים ילדים בכל חדר בשני טורים, בעשרות חדרים כאלה. החוקר בדק מה היה ההבדל בין אלו שהצליחו בחיים לבין אלו שלא, והסתבר לו שהמצליחים ישנו במיטות שהיו ליד הדלת.

בשתי המיטות הקרובות לדלת כל חדר, גדלו אותם ילדים שלימים הצליחו בחיים. הנזירה שנכנסה כל ערב לספר סיפור ולומר לילה טוב, לא היתה יכולה לעבור בין כולם, אבל את אלו שהיו לידה, קרוב לדלת, אחרי הסיפור, העבירה יד על ראשם, ליטפה קלות, אמרה לילה טוב, ועברה לחדר הבא. ליטוף היה ההבדל בין הצלחה בעתיד חייהם לבין כישלון. ליטוף. מילה. זה גורם לי לחשוב האם ברגע הנכון בחיי כאבא, אמרתי את המילה הנכונה, נתתי את הליטוף. האם אני קיבלתי?

בילדותי, גרנו בשכונה קטנה בגבעתיים. שני בנייני רכבת ברחוב המאבק. סך הכל שישים משפחות. אז לא הבדלתי בין עדות, כי ילדים זה ילדים, אבל היום אני יכול לומר שחלקם היו, כמוני, יוצאי פולניה, חלקם הגדול יוצאי עירק, היו רומנים, תימנים, בולגרים ומרוקאים. אם למישהו היה מבטא מצחיק, זה לא בגלל שהוא רומני, כי לא ידענו מה זה, אלא ככה מדבר אבא של ראובן ואם מישהו מוסיף מילים כמו בדעלק או עיוני, זה כי הוא כזה, אבא של שאול, לא קישרתי את זה למוצא. מבחינתי כולם נולדו בגבעתיים.

היכרנו את ההורים של כולם על המבטאים שלהם והמנהגים. שישים משפחות של ניצולי עולם. שישים משפחות, שש מאות סיפורים. עם חלק מהילדים למדתי, ועם כולם שיחקנו דודס ומחניים וגם מלך האי, אבל זה רק אם היה למישהו אולר. היכרנו מבפנים את הבתים של כולם. כמובן שבחלק מהבתים ראיתי מנהגים שאמרתי לעצמי שחבל שאצלי זה לא ככה, ואצל חלק, דברים שאמרתי שמזל שלא. אצלי למשל דיברו עברית תקנית. בכל רגע נתון, אפשר היה לראות ליד המיטה של אמא ואבא ספרים, למרות שעברית לא היתה שפת אימם. זה עבר גם אלי ובעיקר לאחותי.

אצל מאיר תורג'מן דיברו גם עברית אבל היא תובלה במרוקאית ואפשר היה לראות שמאיר מתבייש בזה. למאיר היו ועדיין יש, חמישה אחים ואחיות והם גדלו כמונו, בדירת שישים מטר, שלושה חדרים. תמיד היה צפוף שם. אף פעם לא דיברתי עם אמא שלו. אני חושב שהיא לא דיברה טוב עברית. אבא שלו עבד בבית דפוס והידיים שלו תמיד היו שחורות מדיו.

כשמאיר היה אצלי בערב, אמא תמיד אמרה לנו לאכול הרבה בשר וירקות כי זה בריא. כשאכלנו אצלו, אבא שלו אמר לנו לאכול הרבה לחם כי זה משביע.

תמיד כשיצאנו מהבית שלי, אמא אמרה לי "תיזהרו שם בחוץ," וכשיצאנו מהבית של מאיר, אמא שלו תמיד אמרה לו "אנא מעק יא אומרי." לא הבנתי מה זה, וגם לא שאלתי, כי ראיתי שהוא מתבייש.

בבית ספר היסודי לא הייתי תלמיד מי יודע מה, אבל בסוף כיתה חית עברתי את הסקר ושלחו אותי לבית ספר עיוני וגם אמרו לי שעם קשרים במקומות

הנכונים, אם אהיה תלמיד טוב, אוכל להיות אפילו פקיד בהסתדרות. מאיר היה

תלמיד טוב וגם עבר את הסקר ושלחו אותו ללמוד מסגרות כמו את אחיו לפניו, כי כמו שאמרו לאבא שלו "גם סנדלרים המדינה צריכה, אז תגיד תודה."

בתיכון כבר לא למדנו באותו בית ספר, ולכן בילינו פחות ופחות יחד, אבל כל פעם שיצאתי מהבית, עם מאיר או בלי, אמא אמרה לי "תיזהר שם בחוץ." תמיד דאגה לי. כשיצאנו מהבית שלו, אמא שלו חזרה על המשפט "אנא מעק יא אומרי." הוא עדיין התבייש אבל התרגל. עדיין לא הבנתי מה זה אומר.

הלכנו לצבא, אני לחיל אויר ומאיר לגולני. בצבא כבר הסבירו לי שאני אשכנזי וּוְזוּוז ומנשה עירקי וההוא תימני והיה איתי גם אחד, יוסי תורג'מן, שממנו הבנתי שתורג'מן זה מרוקאי.

בפעם הראשונה שיצאתי עם מדים הביתה, הלכתי למאיר הביתה להשוויץ, אבל הוא לא היה בבית. אמא שלו פתחה לי וכשראתה אותי עם המדים התחילה לבכות ואפילו יצאה אלי וחיבקה אותי. מסתבר שמאיר עוד לא הגיע הביתה מהצבא, ועכשיו כשראתה אותי על מדים, זה היה בשבילה כמו שהיא רואה אותו. בסוף הכניסה אותי לבית והכינה לי ארוחת ערב. זו היתה הפעם הראשונה שהייתי שם בלי מאיר. זו היתה הפעם הראשונה שהיא דיברה איתי. כשיצאתי, בדלת, אני חושב שחיכיתי לזה, היא הסתכלה עלי ואמרה "אנא מעק יא אומרי." דבר ראשון שעשיתי כשחזרתי לבסיס, שאלתי את יוסי תורג'מן מה זה אומר והוא הסביר לי שזה "אני אתך אהוב שלי."

אחרי הצבא ניסיתי להתקבל להיות פקיד בהסתדרות ולא קיבלו אותי. בסוף התגלגלתי ממקום למקום עד שהגעתי לעבודה מסודרת במפעל ממשלתי ומסודר, עם ארוחת צהריים ופנסיה.

מאיר חתם קבע וסיים את הצבא סרן בגולני. כבר לא התראנו כל כך כי כל אחד פנה לדרכו, אבל שמעתי שהתחיל לעבוד במפעל קטן בתל אביב כמסגר ואחרי שנה הפך למנהל משמרת ואחרי חמש שנים לקח הלוואה וקנה את המפעל יחד עם אחיו הגדול. היום הם הבעלים של מפעל ענק בקרית גת.

לימים, כשעברתי לבית משלי, אם הייתי צריך ניחומים, הייתי בא לאמא שאמרה "יהיה בסדר" וגם "תזהר" והכי חשוב "אל תקפוץ מעל הפופיק." כשהייתי צריך חיזוקים, הלכתי לאמא של מאיר שאמרה לי שלא יקרה לי כלום כי היא איתי "אנא מעק יא אומרי."

ראיתי אותו לפני חמש שנים בערך, בבית החדש שלו במושב ליד קרית גת. אמא שלו גרה איתו ועם משפחתו.

יש לו חמישה ילדים. כשהייתי שם, אחד מהם היה עם חבר שלו והם באו להודיע שהם יוצאים ויחזרו עד עשר.

"אנא מעק יא אומרי" הוא אמר לו והסתכל עלי. הוא כבר לא התבייש.

אז אפרופו הליטוף על הראש של אלו שישנו ליד הדלת בבית היתומים ההוא, אני נזהרתי כי אמא אמרה לי להיזהר. נזהרתי ממכוניות כשחציתי את הכביש, נזהרתי לא לעשות שטויות, ובעיקר נזהרתי לא לקפוץ גבוה מדי, כי אפשר ליפול. נזהרתי לחיות. ומאיר? למאיר היה תמיד הביטחון שלא משנה מה יעשה, לא חשוב אם יעשה טעות, תמיד אמא תהיה איתו. תעשה כל מה שאתה רוצה, אל תעצור את עצמך, כי מה שלא יהיה, אני תמיד אתך.

אז אם אתם הורים במקרה, או סבים סבתות, כל מילה חשובה, כל ליטוף. אנא מעקם, יא עומרי. אני אתכם.

לעוד סיפורים אפשר להכנס ל"שלומילים וסיפורים." קישור