בחור שעובד איתי, שבתאי, אושפז לכמה ימים בעקבות ניתוח להסרת משהו או השתלת משהו, אני כבר לא זוכר, אבל זה דרש ממני ביקור חולים באיכילוב.

אני יודע מה אתם חושבים לעצמכם עכשיו. למה ללכת? זה בדיוק מה שאני חשבתי, למה ללכת? שיתאשפז, יסירו מה שיסירו, ישתילו מה שישתילו, וכשיחזור הביתה או לעבודה ("אם בכלל יחזור" אומרים הציניקנים), אראה אותו ואדרוש בשלומו. גם כשאני עצמי שכבתי בבית חולים, הדבר האחרון שרציתי, זה שמישהו שהוא לא קירבה ראשונה, שזה אומר מישהו שלא ראה אותי אי פעם עם חיתול או מישהי שראיתי אותה יולדת, יבוא.

כשהתחלתי לשמוע יותר מדי פעמים

• היית אצל שבתאי?
• אני הייתי אצל שבתאי.
• אתה בא לשבתאי?
• שבתאי שואל למה לא באת.

החלטתי לשים לזה סוף וללכת לשבתאי.

כמובן שכשסוף סוף הגעתי, שבתאי ישן. עכשיו נשאלת השאלה: אם אני משאיר לו פתק שאומר שהייתי והוא לצערי ישן, זה פוטר אותי מביקור עתידי או שאהיה חייב להגיע שוב? אין לי את מי לשאול, כי אם אני שואל, זה אומר שאני לא רוצה לבוא שוב, וזה מגלה את הפרצוף האמיתי שלי, של אשכנזי מתנשא חסר רגש.

אילו רק אשתו היתה שם, והייתי מדבר איתה, זה גם נחשב, לא? אבל היא לא היתה. עדיין לא מיהרתי וגם חשבתי לעצמי, כמה זמן הוא כבר יכול לישון, אז ישבתי במסדרון לחכות. להעביר את הזמן בדקתי פוסטים בפייסבוק, כשבזווית שמאל של העין, אני בודק אם יש תזוזה מכיוון מיטתו של שבתאי. עדיין לא. התזוזה היחידה היתה בזווית ימין של העין. מהחדר ליד ראיתי תזוזה. היה שם זקן אחד שישב ליד מיטה, החזיק ביד של זו ששכבה עליה, אשתו כנראה, והסתכל עלי. חייכתי בנימוס וחזרתי לפייסבוק.

ככה עברה לה שעה. פעם בכמה דקות, זווית שמאל מדווחת על חוסר תנועה וזווית ימין מחייכת בנימוס לזקן מהחדר ליד.

שעה זה די זמן לדעתי. השארתי פתק לשבתאי שחיכיתי שעה וחצי כי מה הוא יודע? הוא ישן. חייכתי לזקן והלכתי משם. כמובן שברגע שיצאתי את שער בית החולים, שבתאי צלצל ואמר שחבל שלא התראנו אבל אם אבוא מחר… מה שאומר שהוא לא סימן לי נוכחות.

למחרת כבר הייתי חכם יותר, ויצאתי מהעבודה בצהריים כי אחה"צ, אני כבר יודע, הוא ישן. הוא לא היה בחדר. האחות אמרה שלקחו אותו לצילומים אבל תכף הוא יחזור. הזקן מימין חייך אלי בהבנה.

עכשיו להמתין היה קצת מסובך כי כמעט לא היתה לי סוללה. הזקן סימן לי להכנס. מה כבר יש לי לעשות? נכנסתי.

• אתה זילבר? שאל. הופתעתי.
• מאיפה?
• אתה עובד בתעשייה האוירית?
• כן.
• במחלקה XXXX? (אסור לי לכתוב וזה גם לא משנה)
• לא, אבל עבדתי בה עד לפני חמש שנים.
• והתחלת לעבוד שם ב – 1996?
• אני לא טוב בתאריכים, אבל אם אתה אומר אז כן. מי אדוני?
• וייס. יצאתי לפנסיה ביום שאתה הגעת. אני זוכר אותך ממסיבת הפרידה שעשו לי במחלקה.

האינסטינקט הראשוני שלי היה לומר לו שהוא טועה כי אכן, ביום שנכנסתי למחלקה הזאת, היתה מסיבת פרידה לראש המחלקה האגדי שלה בעשרים שנה האחרונות אבל הוייס ההוא היה הרבה יותר גבוה וצעיר ונמרץ עם קול רועם ומאז שהלך, לא הפסיקו הסיפורים עליו, על הכריזמה והמקצועיות והמנהיג שהיה, ופה ישב איש זקן, מקומט וכפוף שדיבר בשקט, אבל אז נזכרתי שעברו עשרים וחמש שנים מאז, ואם אז הוא היה בן שישים ומשהו, אז היום הוא… זקן. זכרתי שהוא יצא לפנסיה לפני הזמן, מה שנקרא, פנסיה מוקדמת, ולא עזרו בקשות ההנהלה והחברים שיישאר. אמר שיש לו תוכניות.

• אני זוכר אותך כי ראיתי שבאת עם אופנוע והיה לי חלום לצאת לפנסיה, להוציא רישיון ולקנות אופנוע.

העניין היה, שמאז, כל פעם שהזכירו את שמו, בדמיוני ראיתי את אותו אחד שעמד בראש השולחן ונפרד מכולם בקולו הרועם, ונראה היה עליו אז, שרק עכשיו הוא מתחיל לחיות ולטרוף את העולם וכל מה שהיה עד עכשיו, כולל שלושים וחמש שנה בעבודה, היה רק הסיפתח, ועכשיו, שאני מסתכל עליו, הוא נראה יותר כמו הטרף של העולם, לא הטורף.

אני לא טוב בהעמדת פנים אז הוא ראה עלי את התדהמה.

• זה בסדר, הוא אמר. הזמן עובר גם על אלו שאין להם שעון.

הסתכלתי על המיטה שלידו. שכבה שם אשה זקנה, כנראה אשתו.

• אשתך?
• כן, תכיר, אהובה.
• נעים מאד אהובה, אמרתי.

אולי זה הזמן להגיד שאהובה לא היתה חלק מהשיחה. היא שכבה על המיטה ישנה או ללא הכרה, לא ידעתי. כנראה ללא הכרה, כי הוא לא חשש להעיר אותה עם הליטופים על ידה והדיבורים אליה.

• את זוכרת אהובה? סיפרתי לך אז, כשפרשתי, שהגיע בחור חדש לעבודה, בחור צעיר, על אופנוע. זוכרת? אמרתי לך אז, שלפני שיהיה מאוחר מדי, אני רוצה להוציא רישיון על אופנוע. זוכרת?

אהובה כמובן לא ענתה.

• והוצאת? שאלתי.
• לא. לא את כל החלומות שלי הגשמתי.

סיפרתי לו ששנים אחרי שעזב, עוד דיברו עליו וסיפרו עליו סיפורים. אמרתי לו שאמנם אני לא באמת מכיר אותו, אבל מהסיפורים אני מבין שהוא היה אחלה גבר ואחלה בוס. חייך.

• מה סיפרו?
• אני לא זוכר הכל אבל היה סיפרו שמישהו עשה הרצה למטוס 747 ובטעות המטוס ברח לו והתחיל לרוץ על המסלול וכדי שלא יעשו לו כלום אמרת שזה אתה. סיפרו גם שהיית על מטוס 767 בזמן טיסת מבחן והיתה תקלה שהטייסים נכנסו לפניקה ואתה הרגעת אותם ופתרת הכל באויר. היו גם סיפורים על עבודות בחו"ל ועל הטיולים שלקחת את העובדים ואיך אהבת לעזור לחדשים להשתלב. משהו מזה נכון?

כשאני דיברתי הוא הסתכל בחיוך ונזכר.

• חלק נכון, חלק הגזימו, זה לא משנה. היתה תקופה יפה.
• ומה יש לאהובה?
• מה יש לאהובה? מה אין? אהובה, ספרי פה לבחור מה יש לך.

הוא דיבר איתה וכאילו חיכה לתשובה. בסוף הוא ענה לי, לא היא.

• זה התחיל עם סכרת. הסכרת הסתבכה וקטעו לנו רגל. את זאת.

הוא טפח לעצמו על רגל ימין להסביר איזו רגל קטעו להם. חשבתי שזו ממש הזדהות כשהוא אומר "לנו".

• אחרי זה את הרגל השניה הם הורידו לנו. כשהתרגלנו, בא השבץ ומאז הכל מתקלקל. כל פעם משהו אחר. לאט לאט.
• ואיך אתה עם זה?
• אני? מה אני? במקום פנים חלקות, יש לי קמטים. במקום לרוץ, אני הולך, לא חסר לי כלום. כל עוד יש לי את אהובה, לא חסר לי כלום. הבעיה שבזמן האחרון היא לא יודעת מה מתקלקל לה. זה רק המכונות האלה שיודעות. אני מספר לה אבל לך תדע אם היא מבינה. היה לה מנוי בספריה, אז אני מחליף לה ספרים ומקריא לה.
• נו, אז לפחות אתה קורא, זה טוב.
• כן, אבל אני לוקח ספרים שאני יודע שהיא אוהבת. אני לא אוהב את הסיגנון שלה, אבל מקריא.
• לפחות היו לכם את השנים עד הסכרת. ביליתם קצת?
• איזה שנים? בגלל הסכרת שלה יצאתי לפנסיה.

לא ידעתי מה לומר.

• כמה זמן היא ככה?
• מאז.
• אני זוכר שאמרת אז עם כוס היין ביד, שיש לך תוכניות.
• כן. תוכניות לאהוב את אהובה, לטפל בה.
• אז מאז היא ככה? שאלתי כשאני מצביע עליה. עם השמיכה מעל, אי אפשר לראות שאין לה רגליים.
• ככה? רק מקשיבה? כמעט עשרים שנה. עכשיו העבירו אותה הנה, כי הלב עושה לה בעיות.

ראיתי במסדרון שהכניסו את שבתאי אבל הוא כבר לא עניין אותי. רציתי לשאול את וייס למה הוא לא חי, למה הוא לא מרים ידיים, איך זה שהוא מחזיק לה את היד ומלטף ומקריא לה ספרים. הוא ראה את השאלות על הפנים שלי. אולי כבר שאלו אותו את השאלות האלה.

• שתדע לך, הוא אמר, שתדע לך, שאולי כבר כלום לא עובד אצלה, אבל האהבה, האהבה זה האיבר האחרון שמת. וגם אצלי. אני יכול לצאת עכשיו, אני רואה שיש שמש בחוץ, ללכת לים, סתם ברחוב, פעם גם אהבנו ריקודי עם, יכולתי ללכת. אבל מה הטעם שהאברים של הגוף רוקדים כשהאהבה מתה? הלב שלי פה, עם אהובה. זה לא משנה שהיא לא עונה. לי היא עונה. אני יודע כל מה שהיא רוצה לומר.

אולי הוא התקמט, אולי הוא לא גבוה כמו פעם וקולו כבר לא רועם, אבל נראה לי שהוא מתאים לסיפורים עליו. נשאר ענק. הבטחתי לשוב ולבקר ויצאתי.

ליד הדלת הסתובבתי אליו.

• אז איזה חלומות הגשמת? שאלתי אותו.
• אהבתי, הוא ענה. יצאתי.

עמדתי ליד הדלת של שבתאי. הוא ראה אותי וחייך בסיפוק.

• אני הולך, אמרתי לו. אבוא מחר אולי.