אליהו מצא היה איש כל כך כריזמטי שאי אפשר היה להתנגד לו. אף אחד גם לא רצה להתנגד לו מכיוון שכל מה שאמר לך לעשות, לטובתך הוא אמר. אם למשל הבת שלו, יהודית, רצתה אחרי הצבא ללמוד תיאטרון או עיצוב פנים, הוא הסביר לה שהיא צריכה ללמוד עריכת דין וזה מה שהיא עשתה ועד היום היא מרוצה מבחירתה ורואה ברכה בעמלה.

בקשר לבחירתה במסלול הלימודים אליהו לא היה צריך להתאמץ לשכנע אותה כי יהודית כבר ידעה שמה שאבא אומר כדאי לה לעשות כי אבא תמיד צודק.

זה התחיל עוד בגן הילדים כשאמר לה עם איזה ילדים להתחבר ועם איזה לא ואז עוד היו ריבים ובכי אבל במשך השנים יהודית הבינה את מה שכל מי שהכיר את אליהו ידע, שהוא יודע על מה הוא מדבר וכדאי לעשות את מה שהוא אומר.

בגיל ההתבגרות עוד היו ניסיונות מרד אבל מהר מאד, ברוח טובה, הבינה יהודית שיש מי שהולך לפניה עם מצ'טה וסולל לה את הדרך הנכונה.

תקופת המרד לא היתה ארוכה כי ליהודית יש שני אחים גדולים ממנה וגם הם לא עשו צעד בחיים בלי לשאול את אבא.

התשובה הקבועה לכל מי שהתחיל משפט עם המילה "אבל" אחרי שאבא אליהו אמר משהו, היתה "אתה לא רוצה לגמור כמו הצד השני."

"הצד השני" היה הצד השני של המשפחה, כלומר הצד של אח של אבא, מיכאל מצא.

מיכאל, אחיו הגדול של אליהו, השתחרר מהצבא לפני שנים רבות ופתח קיוסק. שנתיים מאוחר יותר גם אליהו השתחרר מהצבא ומיכאל הכניס אותו כשותף בקיוסק כי מה יותר טבעי מלשתף את אחיך הקטן? מהר מאד התחילו ויכוחים כי אליהו רצה להכניס שינויים בקיוסק ולהתפתח ומיכאל לא אהב שינויים.

בהתחלה למיכאל לא היה כוח להתווכח והעסק התפתח. הקיוסק הפך למכולת והמכולת הפכה למיני מרקט ופה מיכאל נשבר ואמר "סטופ."

האחים נפרדו במילים קשות ועד היום מיכאל הוא הבעלים של אותו מינימרקט קטן בחולון ואליהו הוא הבעלים של רשת קמעונאות גדולה.

מכיוון שהפרידה נעשתה לפני שנים רבות יהודית לא ראתה מעולם את מיכאל ורק ידעה על קיומו. עבורה הוא אפילו לא היה מיכאל אלא הצד השני.

אני, שמכיר את אליהו שנים רבות, אפילו לא ידעתי שיש לו אח. מעולם הוא לא דיבר עליו.

ויהודית ראתה ברכה בעבודתה כעורכת דין וכישוריה עזרו למשפחה ולעסקיה.

בכלל, שלושת ילדי אליהו ראו ברכה בעבודתם. האח הגדול ניהל את רשת הקמעונאות כי אבא שלח אותו ללמוד תעשיה וניהול, ובהדרכת אביו שנמשכת עד היום הרשת הלכה והתפתחה, הלכה וגדלה, וכל זאת למרות שרצה בצעירותו להתפתח ככדורגלן ואפילו צפו לו עתיד מזהיר. האח השני, צייר בנשמתו, למד הנדסת מזון באוניברסיטת באר שבע מה שהגדיל את רווחי הרשת שהתחילה לפתח ביוזמתו מוצרים ייחודיים לחברה.

את ילדיו של אליהו אף פעם לא הכרתי כל כך טוב כי לרוב אנחנו נפגשים בחוץ. הוא מצלצל לשאול אם אני פנוי, ואם כן, הוא מוסר לי שם של בית קפה כלשהו שבו אנחנו נפגשים ומדברים.

אני חושב שמאז שהילדים נולדו ראיתי אותם שלוש או ארבע פעמים בלבד אבל כשאני ואליהו נפגשים, רוב הזמן אנחנו מדברים עליהם, בעיקר על שלו, כך שנראה לי שאני יודע עליהם הכל ודרך הסיפורים שלו אני עוקב אחרי התקדמותם בחיים. הפעם האחרונה שראיתי אותם היתה לפני כשנתיים בחתונה של הבן הגדול שלו. אז בחתונה דיברתי גם עם יהודית הבת והיתה לנו שיחה טובה. אפילו הבטחנו להמשיך לדבר אחר כך, אחרי החופה, אבל לא יצא.

כל פעם שהוא מספר לי עליהם ועל ההצלחות שלהם בניצוחו אני שואל את עצמי מה היה יוצא ממני אם היה לי אבא כמו אליהו ומה היה יוצא מהילדים שלי אם אני הייתי אבא כמוהו. אחרי כל מחשבה כזאת אני מקבל פיק אגו, כלומר מקנא קצת. הבן הפרטי שלי רצה ללמוד מחשבים אז שילמתי על לימודים באוניברסיטה שהוא רצה. לא חשבתי לומר לו ללמוד משהו אחר. כשאמר לי יום אחד שהוא יודע מספיק ומפסיק ללמוד, גם לא היה לי מה לומר בנושא, והילדים של מיכאל דוהרים מהצלחה להצלחה.

פעם אחת רק יצא לי לשבת עם כולם יחד אצלו בבית. חזרתי מהצפון ועברתי ליד הבית שלו. המחזקת הודיעה לי שהיא יוצאת לאיזה אירוע אז חשבתי שזו הזדמנות להיכנס אליו לקפה קטן. הגעתי בדיוק לארוחת הערב שלהם והתיישבתי איתם. מה שאני זוכר מהארוחה הזאת זה לא את האוכל ולא את הבית אלא את השיחה ביניהם. כל אחד סיפר מה הוא עשה באותו יום והבנתי לפי מה שסיפרו שזה בהמשך למה שסיכמו ערב קודם ואחרי שכל אחד דיבר אליהו אמר לו את דעתו והעיר הערות ואז הם עברו על התוכניות שלהם למחר. שוב, כל אחד דיבר ואליהו ניווט את השיחה ואת התוכניות שלהם. אשתו של אליהו ישבה איתם אבל כל רגע קמה למלא לזה משהו בכוס או לאחר משהו בצלחת. דאגה שהשיחה לא תופרע. אני ישבתי אכול קינאה. פלא שהוא מצליח ככה? פלא שהילדים מצליחים ככה?

אז בשבוע שעבר אליהו מצלצל אלי לשאול אם בא לי לקפוץ אליו לקפה. הכנתי את האגו לקריסה אפשרית ונסעתי לכיוון.

בדרך הכנתי את עצמי לשיווק הילדים שלי. לא שקרים אבל כמו בראיון עבודה, להגזים. למשל, הבן שלי סיפר לי השבוע שבשביל הספורט הוא עולה כל בוקר בעבודה במדרגות מהחניון עד לקומת ההנהלה ומדובר על שלושים ושתיים קומות, אז תכננתי לספר שהבן שלי הגיע להנהלה. זה לא שקר.

כשהגעתי היה כבר קפה בשבילי על השולחן. אמר שכבר הזמין עבורי ותכף יגיע גם משהו לאכול.

לקפה היה צבע לא מוכר והטעם היה דוחה. כשראה את הפרצוף המתכרכם שלי אמר שזה קפה נטול קפאין עם חלב אורז שקדים או משהו דומה. לפני שהספקתי לומר מילה הגיע סלט עם מרכיבים שאני לא מכיר. ביקשתי מהמלצרית כוס מים והוא הנהן לה עם הראש כמאשר.

הוא לקח זופ מהכוס שלו ובלי לשאול מה שלומי התחיל בשיווק ילדיו. הגדול פתח השבוע עוד סניף ברשת ולא סתם סניף אלא משהו מיוחד שכל העובדים שלו עם צרכים מיוחדים. הראה לי גם תמונות. הילד השני פיתח עכשיו אורז מיוחד עם מרכיבים טבעוניים וזה הולך לפוצץ את השוק ולא רק הישראלי.

אחר כך היה קצת שקט אז באופן טבעי שאלתי מה עם הילדה. הוא נראה כאילו הוציאו לו את הוונטיל וכל האוויר יצא לו. "האמת" ענה, "האמת שבגלל הילדה רציתי לדבר אתך עכשיו". "קרה משהו"? שאלתי.

"עזבה את החברה, עזבה את הבית, עזבה אותי. בלי לומר מילה."

לא ידעתי מה לשאול. אם הייתם מכירים את אליהו הייתם מבינים על מה אני מדבר. אליהו זה האיש שיודע מה לעשות לפני שהבעיה בכלל צצה. הוא האיש שיודע הכל. לפעמים אני לא מספר לו על בעיות שיש לי כי אני רוצה לפתור אותן בדרכי אבל אחרי שהוא יודע מה הבעיה אין דרך לפתור אותה אלא בדרכו. הוא סולל כבישים עם מוצא אחד בלבד.

שאלתי אותו אם הוא יודע למה עזבה, אם היה איזה ריב או משהו כזה. סיפר לי שהיא התאהבה באיזה לוזר והוא אמר לה לעזוב אותו. התרגזה עליו. חשבתי מה היה קורה אם הייתי אומר לבת הפרטית שלי עם מי לצאת או להתחתן.

בסוף לא היתה ברירה אז שאלתי "ואתה לא יודע איפה היא"?

"בוודאי שאני יודע" ענה, "אצל אחי."

"אחיך"? שאלתי, "איזה אח? יש לך אח בכלל"?

ואז הוא סיפר לי על אח שלו, מיכאל. שלושים שנה אני מכיר אותו ופעם ראשונה אני שומע שיש לו אח. אז הוא גם סיפר לי למה נפרדו דרכיהם. לא הבנתי.

"בגלל שהוא רצה מינימרקט ולא רשת כמו שלך אז נפרדתם"?

"זה לא עניין של מינימרקט או מכולת" הוא ענה, "זה בגלל שהוא הסתפק במועט ולא רצה להתקדם בחיים. לא רציתי שהילדים שלי ילמדו ממנו ויסתפקו במועט. מי שמסתפק במועט דורך במקום. אתה יודע מה קורה למים שלא זורמים? הם הופכים לִּבָּצה".

"ומיכאל אחיך רעב ללחם עכשיו? הוא עני"? שאלתי.

"לא עני, אבל כמו שאז היה לו מינימרקט בחולון, היום הוא עם אותו מינימרקט, הוא והילדים שלו. לא התקדם".

"והבת שלך" שאלתי, "אם היא עזבה את הבית בלי לומר מילה, איך אתה יודע איפה היא? עם אחיך אתה הרי לא מדבר."

ואז הוא ענה לי את הבלתי צפוי.

"יש ברכב שלה, כמו ברכבים של שני הבנים ושל אשתי ג'י פי אס, ואני יודע בכל רגע איפה כל אחד מהם נמצא".

"אתה רציני"? שאלתי אותו.

"בוודאי, למה לא? לפעמים אני מצלצל והם לא עונים. אני צריך לדעת כל אחד איפה הוא".

"ומה אשתך חושבת על זה"? שאלתי אותו. "על מה"? הוא שאל.

לא המשכתי עם זה. יש לי הרגשה שהיא אפילו לא יודעת שהילדה עזבה. "ואם יהודית לא עונה לך למה אתה חושב שהיא תדבר איתי"?

"ראיתי שדיברתם אז בחתונה אז אני מבין שיש לכם דיבור."

לא ידעתי מה לענות לו. החתונה הזאת היתה מזמן, לפני כשנתיים, ויש סיכוי שהיא לא תזכור אותי בכלל, ואם תזכור, לא תרצה לדבר איתי. איך בכלל הוא זוכר שדיברנו אז? לקחתי את הכתובת של אחיו שהיא באותה עיר כמוהו במרחק של שלוש דקות נסיעה ממנו.

היא זכרה אותי. הם ישבו אצל אח של אליהו בסלון עם הילדים שלו ואשתו ושיחקו רמי קוביות. היו צחוקים. אחרי, יצאתי איתה לסיבוב. שאלה אם באתי להשלים את השיחה שהתחלנו אז בחתונה של אחיה. אמרה שאז אבא שלה ראה אותנו מדברים ופחד שתהיה לי השפעה עליה אז אמר לה להתרחק ממני

וזו הסיבה שלא המשכנו אותה. שאלתי אותה איזו השפעה יכולה להיות לי עליה אז היא אמרה שאבא אמר לה שרק סיפורים יש לי בראש וזה יכול לבלבל אותה. היום היא יודעת שהוא לא רצה שנדבר כי לא היתה לו שליטה על השיחה. אם אני לא טועה ניהלנו אז סתם שיחת חולין על מה אני עושה ומה התוכניות שלה, לא מעבר לזה. גם סיפרה לי משהו שהיא זוכרת מילדותה ואני לא זכרתי. שבאתי לבקר אותם כשהיא היתה בת חמש בערך ושיחקתי איתה והיה לה כיף אבל כשהיא התיישבה לי על הברכיים הוא בא, תלש אותה ממני ואמר לה לא להפריע לי. לא זכרתי את זה בכלל.

"טוב, הנה אנחנו מדברים" אמרתי לה, "למה עזבת? בגלל החבר שהוא אמר לך לעזוב"?

"זה היה הקש האחרון" היא ענתה. "תראה, הוא היה באמת לוזר כמו שאבא אמר. אחרי שאמר לי את זה התחלתי לשים לב לדברים שלא שמתי לב קודם, אבל היה עדיף לי לגלות את זה בעצמי. אני רוצה לטעות. אני לא רוצה שיגישו לי בעל על מגש ויגידו לי שהוא מתאים לי. אני רוצה מישהו שישבור לי את הלב ויתקן אותו מאה פעם".

בסוף התיישבנו על ספסל שנקרא בדרכנו כי אני כבר לא צעיר ולא יכול ללכת כל הלילה. בין היתר סיפרה לי שרק עכשיו גילתה כמוני שיש לאבא אח והלכה לראות אותו. גילתה את החיים שרצתה כל החיים שיהיו לה.

דיברנו עד ארבע לפנות בוקר. הלכנו לכיוון הבית ממנו יצאנו, גם בגלל שאני ג'נטלמן ולא נותן לנערות לחזור לבד הביתה באמצע הלילה וגם כי המלך חנה שם. בסביבות ארבע וחצי בבוקר עצרתי את המלך ליד הבית של אליהו. ברגע שדוממתי את המנוע נדלק אור קטן למעלה ואחרי כמה שניות הוא יצא אלי. כנראה שחיכה לי.

"שכנעת אותה לחזור"?

"אפילו לא ניסיתי" אמרתי לו. "למה שתחזור"?

"מה לא ניסית? אמרתי לך להחזיר אותה." הוא כמעט צעק.

"קודם כל לא אמרת. דבר שני, אם כן אמרת אז מה? אני לא הבן שלך או אשתך. אני לא חייב לעשות מה שאתה אומר לי".

הוא הסתכל עלי כמו על בוגד. קודם כל יהודית, אחר כך אני. מי יודע איך זה יגמר. האוניות שלו מתחילות לטבוע. הוא שאל אם זה בגלל החבר האידיוט הזה שלה כי אם כן שבכלל תגיד לו תודה שהציל אותה ממנו. אמרתי לו שלא בגלל החבר הזה. בכלל, לא העברתי לו כמעט כלום ממה שסיפרה לי. אמרתי לו שזה נשאר ביני ובינה. אשתו יצאה לבדוק מה קורה אבל הוא הרחיק אותה במבט פנימה.

ניסיתי להסביר לו. נתפסתי על המילה שהוא אמר, "להציל."

"בים," אמרתי לו "אם מישהו טובע הוא מרים את היד והמציל בא אליו. יהודית הרימה יד? היא ביקשה ממך להציל אותה"?

"אני אבא שלה, זה התפקיד שלי."

"לא," אמרתי לו, "התפקיד שלך להציל אותה אם היא מבקשת ממך. היא רוצה ללמוד לשחות."

אחרי, סיפרתי לו את מה שהיא סיפרה לי, את הסיפור על מידאס שביקש מהאלים שכל מה שיגע בו יהפוך לזהב. אמרתי לו שהוא כזה שכל דבר שהוא נוגע בו הופך לזהב והוא היה מרוצה מההשוואה. סיפרתי לו גם את הסוף, שמידאס הופך את היקרים שלו, את הבת שלו ואפילו את האוכל שלו לזהב. "היא בשר ודם הבת שלך ולא רוצה להיות חלק מאוצר הזהב שלך."

"אני רק רוצה לעזור" הוא כמעט בכה.

"יופי," עניתי לו, "תעזור, אבל כשמבקשים ממך."

וסיימתי עם עוד משפט שהמחזקת תמיד אומרת והוא מוצא חן בעיני, "פגום זה לגמרי מושלם." זה מוצא חן בעיני כי אני הרבה פעמים חושב שאני פגום.

הוא רצה להמשיך להתווכח איתי אבל בחמש בבוקר כבר הייתי הרוג ולא היה לי כוח. שאלתי אותו אם הוא רוצה את הבת שלו שעכשיו כבר באה בעסקת חבילה עם אחיו או שממש חשוב לו להיות צודק.

בחמש וחצי בבוקר לקחתי אותו על המלך כשהוא רק עם חלוק כי לא הרשיתי לו להיכנס להתלבש מחשש שיתחרט, דפקתי לאח שלו על הדלת והוא פתח כשלגופו זוג תחתונים בלבד ואם זה היה תלוי בהם הם היו עומדים ככה עד היום אבל לא היה לי כוח אז אמרתי להם "יאללה תתחבקו, אני עייף" ואז גם יהודית הצטרפה והילדים של מיכאל ואני נסעתי הביתה.

וכל הדרך עשיתי את מה שלא עשיתי כבר זמן רב. הייתי מבסוט מעצמי. הייתי מבסוט שאני לא אבא מושלם כמו אליהו ושהילדים שלי לא מושלמים כמו הילדים שלו. אני עוזר כשמבקשים ומבלבל את המוח כשלא מבקשים. נותן להם את מה שהם צריכים ומשאיר להם מספיק סיבות לדבר עליהם עם פסיכולוג עתידי שיסביר להם שהכל בגלל אבא.