פעם המכולת היתה מרכז ההתרחשויות השכונתי. קניות של לחם או גבינה היו רק התירוצים להיכנס אליה. במכולת שמעת את כל מה שצריך לדעת על כל דיירי השכונה, שחקני קולנוע ואפילו מי אמר מה בכנסת. המכולת היתה הגיא פינס שלנו וקיבלת בה גם מזון לנפש.

לפני קצת יותר מעשרים שנה עברתי לגור בערך במקום שאני גר היום. עברתי מאז דירה או שתיים אבל הן לא היו רחוקות אחת מהשניה. אוהבים את האזור.

אחד היתרונות הראשונים שמצאנו כאן כשבדקנו את הסביבה, היתה המכולת הממוקמת ממש מתחת לבית. אמנם את הקניות הגדולות אנחנו עורכים בסופר הגדול, אבל אם פתאום חסר משהו קטן לא צריך לנסוע רחוק אלא יורדים רגע וקונים. לא רק מכולת היתה אלא גם חנות ירקות וַּסָּפִרית.

אחרי שהתמקמנו בזמנו בדירה, אחד הדברים הראשונים שגילינו על המכולת הזאת, זה שהרבה מתושבי השכונה מדירים את רגליהם ממנה.

בפנים היה נקי ומסודר. לא כמו בית מרקחת אבל יחסית למכולת. בגלל שאף פעם לא היו הרבה קונים, לבעל המכולת, אברם, היה הרבה זמן לנקות ולסדר. בשנה שנתיים הראשונות שלנו כאן הרבה מהשכנים אמרו לי שהם לא אוהבים לקנות שם. חלק אמרו שלאברם אין אף פעם סבלנות לקונים וחלק אמרו שהמחירים בשמיים. אני אישית לא נתקלתי אף פעם בחוסר סבלנות מצידו ובמחירים אני לא מבין גדול אבל פעם או פעמיים הבאתי למחזקת את החשבון והיא פסקה שהמחירים אמנם לא זולים אבל גם לא מוגזמים ואם היא מכינה מרק בערב וחסר לה משהו, עדיף לה לשלם עוד שקל ולא לנסוע עד הסופר הגדול. העובדה שלא הרבה נכנסו למכולת של אברם היתה דווקא שיקול כן לקנות אצלו. אף פעם לא היה תור. היתה שמועה שיש חדר קטן בחלק האחורי של המכולת ובלילה אברם ישן שם.

כשלא היו לקוחות במכולת, כלומר רוב הזמן, ישב אברם בחוץ וקרא ספר.

הדבר היחידי שלא התאים לפנים המכולת הוא השלט בחוץ. שלט ישן מאד ודהוי עם פרסומת למסטיק עלמה בטעם מנטה שכבר שנים לא מיוצר ולמעלה כתוב בגדול "המכולת של אברם."

למרות שאברם תמיד לבוש בקפידה, הדבר הראשון שחשבתי עליו כשראיתי אותו בפעם הראשונה לפני כעשרים שנה, זה שהוא ערירי. במילה הזאת משתמשים לתאר אדם זקן, מוזנח ובודד, ואברם, לא רק שהיה אז בן ארבעים בערך ואף צעיר ממני, זאת ההגדרה הראשונה שקפצה לי לראש כשראיתי אותו לראשונה. אדם ערירי.

אברם תמיד היה מגולח אבל גם נראה לא מגולח, לא יודע איך זה. העריריות של אברם היתה בעיניים שלו לדעתי.

יום אחד, כשנתיים אחרי שנכנסתי בפעם הראשונה לחנות, הבנתי על מה כולם מדברים.

אברם היה עסוק בחלק אחד של המכולת ולא ראה שנכנסתי. דקה אחרי שנכנסתי עצרה מחוץ למכולת מכונית יפה, אשה בשנות השישים יצאה ממנה בלי לכבות את המנוע ונכנסה למכולת. מכיוון שלא ראתה אף אחד עמדה בפתח וצעקה

–  יש שוקולד פרה?

שמעתי את אברם יוצא ממקומו, נעצר לידה ועונה לה

–  הנה גבירתי, ליד כל הממתקים.

האשה לקחה חפיסה, הסתכלה על המחיר המודבק ושאלה

– תשע שקל? בסופר זה עולה שמונה תשעים. – אז תלכי לסופר.

האשה יצאה מהחנות ודיברה עם מישהו במכונית שלה. כשחזרה אמרה

–  יש לך מזל כי אני ממהרת

והוציאה את הארנק. אברם לקח ממנה את השוקולד ואמר לה

–  כרגע המחיר עלה וחפיסה עולה שמונה עשרה שקל.

בקיצור, כל פעם כשהוציאה מילה מהפה הוא הקפיץ לה את המחיר וכשהגיע למאה ושמונה שקלים היא הסתובבה בעצבים ויצאה תוך כדי איומים שהיא כבר תראה לו מה זה.

יצאתי מטור המדפים המקביל ואז הוא ראה אותי והבין ששמעתי את הויכוח. שמעתי עליו שמועות שהוא יכול להיות לא נחמד אז לא שאלתי כלום. הוא נעמד מאחורי הקופה והחווה עם ידו על שתי הגבינות שהוצאתי מהמקרר כדי שאגש אליו והוא יעשה לי חשבון. מצד אחד הגבינות יועדו לעוגת גבינה שעמדתי להכין באותו ערב והייתי צריך עבורה גם קופסא של פודינג וניל, אבל מצד שני נוצרה במכולת אווירה לא ברורה, כאילו תפשתי אותו עם המכנסיים למטה אז הנחתי את הגבינות על הדלפק ואפילו לא הסתכלתי לו בעיניים. הוא הקיש מה שהקיש, אני עשיתי את עצמי מחטט בכיס, הושטתי לו כסף, הוא החזיר לי עודף ואמנם יצאתי לאט אבל הרגשתי בבריחה והיה נדמה לי ששמעתי גם אנחת רווחה מצידו. חזרתי הביתה, לקחתי את האוטו ונסעתי לסופר לקנות פודינג וניל.

אחרי המקרה הזה היתה תקופה שלא נכנסתי למכולת. עד שלא היתה ברירה. ראיתי את גברת גרינברג, השכנה המבוגרת שגרה בקומה שלי, חוזרת הביתה עם סל כבד ושאלתי אם היא צריכה עזרה אז היא אמרה תודה ושאני שכן נהדר ואם אני באמת רוצה לעזור יש עוד סל שנשאר במכולת. לא היתה ברירה.

בדרך עשיתי חזרות איך אני נכנס ושואל על הסל של גברת גרינברג בלי שיראו עלי את המשקעים של האירוע ההוא.

עליו לא ראיתי שלא נעים לו ממני. החנות היתה ריקה והוא שאל

–  קפה?

– הבטחתי לגברת גרינברג שאביא לה את הסל. – אל תדאג. כלום לא יתקלקל. קפה?

–  שחור. בלי סוכר.

ברבע שעה הבאה הקולות היחידים שנשמעו במכולת הם צלצולי הכפית בכוסות ורחשי הזופים מהקפה. השאלות שלי היו באוויר והוא לא מיהר לענות. בסוף פתח

–  יש לי חלום לפתוח פה חנות לשוקולדים יקרים במיוחד.

–  אני לא חושב שיש פה בשכונה קליינטורה לכאלה שוקולדים.

–  למה לא? רק לפני שבועיים מישהי פה כמעט קנתה שוקולד פרה. – שוקולד פרה זה לא יקר.

–  מאה ושמונה שקל זה לא יקר בשביל כזה שוקולד? – במאה ושמונה שקל היא לא קנתה.

– בדיוק. אביא שוקולדים רגילים ואמכור אותם במאות שקלים. – אף אחד לא יקנה.

–  בדיוק. אני לא צריך קליינטים מעצבנים האלה. תראה איזה רעש עשתה. – אז ממה תתפרנס?

–  יש לי מספיק ברוך השם.

–  אז אם הקליינטים מעצבנים אותך תסגור את החנות וזהו. – זה לא פשוט.

עד אותו יום לא דיברתי איתו מעבר לשלום, תודה וכמה זה עולה אז לא הבנתי אם מדובר במישהו חכם במיוחד או אידיוט במיוחד. הוא מצידו נראה כמו שואל את עצמו אם להסביר לי או לא. בסוף סיפר.

–  לפני עשרים ושתיים שנה פתחתי את המכולת הזאת. הלך יפה. גם לא הייתי נשוי ובלי ילדים והרווחתי הרבה יותר ממה שהוצאתי. יום אחד עברה לשכונה הזאת מישהי צעירה ומדי פעם נכנסה למכולת. היא מצאה חן בעיני, התחלתי איתה ומפה לשם היה לנו רומן קצר. אף פעם היא לא באה אלי הביתה. אף פעם לא הייתי אצלה וגם לא ידעתי איפה היא גרה כך שהרומן שלנו הסתכם בביקורים שלה במכולת. יש לי מאחור חדר קטן ובחדר הזה ניהלנו את הרומן. יום אחד רציתי להתקדם והזמנתי אותה לצאת איתי. היא צחקה ואמרה שאין סיכוי שהיא תצא עם בעל מכולת. זה למטה מכבודה.

–  למטה מכבודה?

–  למטה מכבודה. אני נעלבתי וביקשתי ממנה לא לחזור יותר. לא חזרה. שלושה חודשים אחרי חזרה ואמרה שהיא בהריון. חשבתי שאולי ככה היא תרצה אותי ותלמד לאהוב אותי אבל לא. גם לא רצתה מזונות. לא רצתה שום קשר עם מכולתניק.

–  אז יש לך ילד או ילדה שאין לך קשר אליו או אליה?

–  ילדה. האמא התקשרה אלי כשהיתה בדרך לבית החולים ללדת אותה. התקשרה שבוע אחרי להגיד שהלידה עברה טוב יחסית ונולדה בת. גם לא אמרה לי את שמה. התקשרה אלי כשעלתה לכיתה אלף, לתיכון. התקשרה כשהתגייסה. אני בכיתי כל פעם בטלפון שתתן לי להכיר אותה ולא נתנה.

–  עד היום?

–  כן. במשך השנים הכרתי מישהי וכבר כמעט התחתנתי אבל כששמעה שיש לי ילדה שאין לי קשר איתה עזבה. המכולת עשתה כסף ופתחתי עוד אחת בחולון ואחר כך בראשון לציון. היום יש לי חמש חנויות אבל אני נמצא רק כאן, למקרה שהאמא או הילדה יגיעו. בגלל זה אני אף פעם לא מחליף את השלט בחוץ, שאם היא תגיע, שתראה מרחוק. שאר החנויות מרוויחות יפה ולי אין כוח ללקוחות מעצבנים אז מי ששואל למה עולה ככה ולמה ככה אני זורק מהחנות. אני מגיע לכאן כל בוקר רק כדי לחכות לה.

–  וככה אתה מחכה לה כל החיים? עד מתי?

–  לא יודע. אני לא משלם מזונות אבל פתחתי תוכנית חיסכון בשבילה וכל חודש אני מפקיד עבורה כסף אז אם היא תגיע זה שלה. בסוף החודש היא תהיה בת עשרים ושתיים.

וזהו. סתם איש בסתם מכולת בסתם שכונה שאפשר לחלוף על פניה תוך כדי מצמוץ עיניים בלי לשים לב שהיא קיימת, ואיזה סיפור. איזו דרמה.

מאותו יום, לפני שנה בערך, אני מוצא את עצמי נכנס אליו יותר. מחפש תרוץ לקנות אצלו. פה ושם אני רואה בחנות לקוח או שניים. פה ושם אני רואה אותו מכפיל ומשלש מחירים כדי להרתיע לקוחות מעצבנים.

עד שזה קרה.

הייתי שמח לספר שזה קרה בדיוק שהייתי אצלו אבל לא. יום אחד עברתי שם וראיתי פועלים מחליפים את השלט. עצרתי ונכנסתי לשאול את אברם אם הוא כבר לא מחכה לה אבל בפנים הוא היה איתה. עם הבת שלו, ענבר.

הוא כל כך שמח לראות אותי. מסתבר שאני היחידי שהוא סיפר לו את הסיפור. חייך מאוזן לאוזן, הצביע על הילדה ואמר

–  תכיר את הבת שלי, ענבר.

הוא אמר את זה בטון של "אמרתי לך."

מסתבר שאחרי כל השנים שאמא אמרה לה שהיא מתרומת זרע, סוף סוף גילתה לה אבל בצורה כזאת של "אני לא יודעת עליו כלום חוץ מזה שפעם, לפני שנים, היתה לו מכולת ישנה" ונתנה לה את הכתובת בערך. הרמז היחידי שנתנה לה היה "המכולת של אברם" והשלט עם הפרסומת למסטיק עלמה בטעם מנטה. נכנסה ואפילו לא היתה צריכה לחכות שהמכולת תתרוקן כי כרגיל היא היתה ריקה. אברם ישב בחוץ וקרא ספר כשהיא התקרבה אליו. מכיוון שכל מהותו היתה לחכות לה, ראה מישהי מתקרבת, וכשלא סטתה לחנות הירקות ולא ַּלַּסָּפִרית שממש צמודה למכולת, התרומם והסתכל עליה.

–  אני חושבת שאני הבת שלך.

וזהו. עשרים ושתיים שנה הגיעו לקיצם. מאז, כל יום כמעט היא מגיעה. הם מדברים ומשלימים פערים. בין לבין היא גם עוזרת לו בחנות, מסדרת מוצרים על המדפים, מתמחרת ואפילו נותנת שרות ללקוחות. שאלתי אותו אם עכשיו הוא יוצא לפנסיה ומשאיר אותה לנהל את החנות אבל הוא צחק ואמר שהיא לומדת רפואה וכנראה שלא יהיה לה זמן לנהל מכולת. ניסיתי לרמוז שאולי היא יצרה איתו קשר כי הבינה שיש לו כסף אבל הוא שלל את זה על המקום ואמר שההורים של אמא שלה כבדים ולא חסר לה דבר.

מכיוון שהיא לומדת רפואה אין לה כל כך הרבה זמן לבוא למכולת אבל כשהיא כן מגיעה אפשר לראות את זה מרחוק. המכולת כמו מאירה באור חזק יותר. בוהק יותר. גם כשהיא איננה המקום מאיר יותר ומכניס אורחים יותר. אברם עצמו, לא שראיתי אותו פעם מחייך, אבל הוא נראה יותר מחייך. משהו מאיר לו בפנים. פעם או פעמיים ישבתי איתם ודיברתי איתה. אחלה בחורה. התחלתי להיכנס אליו יותר כשהיא לא היתה ולא היה לי מה לקנות. כבר לא היתה כל כך אפשרות לדבר איתו כי התחילו להיכנס יותר לקוחות בזמן האחרון אבל בדקות שכן היו לנו, התגלה אדם מעניין ונוח לבריות.

סדר היום המשותף שלנו התכנס לימי שלישי אחרי הצהריים. זה זמן שרוב הלקוחות חושבים שכל החנויות סגורות וענבר לומדת אז יכולנו לשבת ולדבר.

שאלתי אותו אם הוא דיבר איתה על השנים שהוא לא היה חלק מחייה ואם היה חסר לה אבא.

סיפר לי שהיה חסר לה אבא בימי הולדת כשהיתה קטנה. היה חסר לה בימי הולדת של חברות שלה כשהאבא שלהן היה מרים את הילדה וכשכולם קראו "ואחד לשנה הבאה" וקיוותה שאולי יהיה לה אבא בשנה הבאה, וגם כשאבא כלשהו היה מצטרף לטיול בבית הספר. היה חסר לה פעם כשילד בבית ספר איים על מישהו יותר גדול שאבא שלו יגיע ויקרע אותו, והכי היה לה חסר כשהיה צורך למלא טופס ולא היה לה מה לרשום תחת 'שם האב.'

אמר לי שזה מה שכואב לו כי בגיל צעיר ילד צובר את מירב החוויות שלו עם אבא ולא היה לה את זה.

–  בשבוע הבא יש לה יום הולדת וכבר חודשיים אני שובר את הראש מה

לקנות לה. מה אני כבר יכול לקנות לה? מה היא כבר צריכה? הייתי

קונה לה זיכרון עם אבא אם הייתי יכול. הייתי קונה לה זיכרון שלה עם אבא משתוללים יחד בגן שעשועים או נוהגים במכוניות מתנגשות.

הבנתי אותו. סיפרתי לו שהבן שלי למשל, כשהיה קטן, הייתי קונה לו מתנות קטנות שהוא היה עף עליהן כמו קפיץ שיורד מדרגות והוא היה משחק איתו שעות והיום אני קונה לו מתנות יום הולדת כמו חולצה או סתם נותן לו כסף שיקנה לעצמו מה שהוא רוצה ועד היום הוא זוכר את הקפיץ ההוא.

בסוף אמר שחשב על משהו מיוחד.

–  אמנם זה עלה הרבה כסף לעשות את זה באופן פרטי אבל הזמנתי ללא ידיעתה בדיקת די אן איי של שנינו וכשתגיע התוצאה, למסגר אותה במסגרת יפה ולכתוב למטה "עכשיו יש לך אבא."

אמרתי לו שזה נשמע מרגש. אבל הוא ענה

– הגיעה התשובה ומסתבר שהיא לא הבת שלי. – וואלה?

–  וואלה! האמא בזמנו חיפשה את עצמה כנראה.

לא נראה עליו שכבה בו האור הפנימי.

– מתי הגיעה התשובה? היום? – לא, כבר לפני חודש.

–  ומה היא אמרה?

– כלום. לא אמרתי לה. – מה זאת אומרת?

– זאת אומרת שלא אמרתי לה וזאת מתנת יום ההולדת שאני נותן לה. אבא.

–  אבל היא לא תדע.

– ואת כל מה שנתת לילדים שלך הם יודעים? – כנראה שלא.

–  כל החיים היא רצתה אבא אז עכשיו לקחת לה אותו? גם אני רציתי ילדה ויש לי. נשאיר את זה ככה.

אז מה אני אומר? גם היום אפשר להשיג במכולת לחם, גבינה ושאר מוצרי מזון, ולפעמים אפשר למצוא במכולת גם מזון לנפש.